אתמול כהרגלי חשבתי מה אני אכתוב בפוסט הזה, שהיה אמור להופיע ב00:00 ומעלה לערך.

כי בזמן האחרון אני כותב כל 24 שעות +/- אז למה לשבור מסורת טובה?

לפעמים זה אפילו נותן נקודת ראות מגניבה.

אז הרעיון הכללי היה שאני צריך להיות קצת יותר אופטימי. אז נכון, אני רואה את עצמי כתקוע. ואני באמת די תקוע במצב שלי אבל זה לא אומר שאני לא יכול בכל זאת לנסות לעשות משהו.

אז אין לי עבודה, ואין לי כסף ואין לי ממש חברים. זה לא משהו חדש. סך הכל מה שהשתנה זאת העובדה שאני כן מצאתי עבודה, אני כן עשיתי את מה שהייתי צריך ובסוף תהפוכות העולם (אמא) הרסו (הרסה) הכל.

מה גם שללכת לצוק להתאבד זה די מטומטם מאחר וכל נתניה מסתובבת שם.

ואני גם די גרוע בלהרוג את עצמי.

אז החלטתי לנסות לנצל את הזמן שנשאר לי עד הטיסה ולהנות במידת האפשר.

זה אופטימי לא?

יופי.

אבל מאחר שהתחלתי להיות אופטימי ורגוע, יישות ערטילאית החליטה להרוס גם את זה, כי אם אפשר, אז למה לא?

אז ב11 ומשהו דיברתי עם אנשים, והיה אחד במיוחד שעניין אותי. והיה לי חשוב לדבר איתו מאחר וכל היום שהייתי על המחשב בעטו אותי ממנו (אבא).

אז שאני מתחיל להסתדר ולהרגיש נינוח פתאום אמא צצה בחדר שלי.

"סדר את המסדרון! סדר את המדרגות! סדר את הכביסה! עשה את זה עם האחיות שלך או לבד לא אכפת לי אבל תעשה את זה!"

אז עניתי בסדר והמשכתי להיות במחשב.

כלומר בסדר, קלטתי, אי אפשר היה שלא לקלוט מאחר וכל העולם שמע אותה ואני אעשה את זה עוד כמה ד'.

אבל זה לא מצא חן בעיניה, אז היא התחילה/המשיכה לצרוח לנבוח לצווח עלי.

"כבה את המחשב! זה החשמל שלי לא רוצה שתהיה בו! לך לסדר עכשיו!"

תגובתי הייתה: "בסדר!

שתקי כבר."

והיא שמעה את זה. אז אפ ווי גו אאוט.

היא סילקה אותי מהביתה כאילו אני כלב.

הייתי רק עם בוקסר. אז מה אני כבר יכול לעשות? התקפלתי (כי היה קר) ונשכבתי על השטיח בכניסה. מזל שזה בית פרטי. אם לא אז בכלל הייתי מת מבושה.

כל הזמן הרגשתי איך כל החרקים זוחלים עלי ומוצצים אותי. ולא נרדמתי. היה קר, היה לח, היה מלוכלך.

וכל הזמן שאלתי את עצמי מה כבר עשיתי שכל זה מגיע לי?

כי אני באמת לא יודע, וזה לא קשור לזה שהיא גילתה (כי היא כלבה שתלטנית) שאני אוהב בנים. זה התחיל עוד לפני. הרי הפעם הראשונה שניסיתי להתאבד הייתה בכיתה ג'. בשבילי גיל 7. (לא שהיותי אוהב בנים לא תרם ללהבה)

כלומר מה לעזאזל הבעיה שלה?! מעולם לא חשבתי על זה עד שהציעו לי זאת פה, הייתכן והיא פשוט פסיכית? מטורפת? פסיכופטית סדיסטית?

כלומר אני הילד שלה, אני לא חתול שהיא יכולה לזרוק מהבית שבא לה. למרות שהמצב של חתול יותר טוב, הוא גם מקבל ליטופים לפעמים.

הארבע וחצי בערך מחלק העיתונים בא לזרוק את העיתון. הוא ראה אותי. אני אותו. הוא היה בהלם, אני הייתי בשוק. הבושה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ואז הוא הלך.

ב5 וחצי בבוקר אבא יצא לעבודה. הוא בכלל לא התייחס אלי. כאילו זה דבר רגיל.

לדאבוני זה גם נכון. אפילו אני לא מייחס לזה כל כך הרבה חשיבות. אז העברתי עוד לילה בחוץ. אני עושה את זה מאז ומתמיד.

אני אפילו לא כועס עליה יותר.

אבל מציקה לי הידיעה שבבית אני.. כלום. אני אוויר. אני לא עומד על שלי אני לא עושה כלום. שאני כן אז אני נכנע מהר מידי.

למה?

איפה שלא הבית אני תמיד מצטייר כ'הזה שלוחם בממסד' וזה נכון. אני מפקפק בכל גוף ממסדי שמראה או מזכיר קצת שלטון.

בתיכון שלי אני שלטתי, המורים לא עשו לי כלום כי הם לא רצו להסתבך איתי. המנהלת שלי חיה כל הזמן במעין פחד לריב איתי. ומנכ"ל קרית החינוך עמד דום נוכח המכתב שהוא קיבל ממנכ"ל משרד החינוך (דאז.. מאיפה לי.) הנוגע למערכת שעות שהחלטתי שהיא לא קונבנציונלית בשבילי. (תלמדו אתם 10 שעות רצוף ששלוש שעות אחרונות זה אזרחות[= שינה טובה])

אז כוסמק למה בבית אני בדיוק ההפך?! כי לא משנה מה אני עושה, אני מרגיש כחסר אונים.

אני עושה משהו הכי קטן היא מעיפה אותי. בית שלה. היא מחליטה. היא לא רוצה שאני אהיה בבית. ואשתמש בחשמל ואגע באוכל.

כלבה, כבר אמרתי?

פיס