קוראי היקרים, (ואני יודע שיש לי קוראים אז ננה בננה)

אני מתנצל מראש על כך שפוסט זה יהיה ארוך מהרגיל (משמע מגילת אסתר, אבל בכיכובי) פשוט חלה תפנית בחיי ולכן יש לרשום כל כך. ואני ממש אעריך את זה, אם למרות האורך כן תקראו.

הכל התחיל ביום שישי ה... אתמול (-.-) ב09:00

אבא נכנס לחדר שלי, שאני בדיוק התעוררתי בגלל שהוא נכנס ואני מתעורר ממעוף של זבוב.

אבא: "אמרת שיש לך איפה להיות ביולי נכון?"

אני: "אממ.. אה.. כן, ברחוב."

אבא: "אתה רוצה שאני אדבר עם עמי שתהיה אצלו?"   (עמי=דוד, אח של אבא)

אני: "תעשה מה שבא לך."

וכך הבנתי שהפעם זה סופי. זאת לא הייתה אמא. זה היה אבא. הוא בא ואמר לי שאני לא טס. שאני נשאר בארץ לבד בלי כסף אוכל ומקום לישון בו. לא עוד ריב של אמא, לא עוד ניסיון התגרות. ההחלטה נקבעה.

ועד כמה שרציתי בזה, עכשיו פתאום שזה הפך לאמת זה די פגע בי. כי באמת אמא לא רוצה שאני אהיה בבית. באמת משאירים אותי בלי כלום. ועכשיו אפילו עבודה אין לי מאחר והבוס היה חייב לוותר עלי בשל הטיסה. עבודה טובה לאמא יש לאמר, היא הצליחה להשאיר אותי בלי כלום.

עד הצהרים די ריחפתי בבית. לא ממש הגבתי. לא ידעתי מה לעשות. רק השינאה שלי כלפי אמי גדלה וגדלה.

אבל די, אוקי. יש החלטה, יש קביעה- בוא נראה איך אפשר להשתקם מזה.

הלכתי לאמא,

אני: "אני רוצה את הכסף שלי."

אמא: "איזה כסף?"

אני: "ה450 שקל שלי. מה שנשאר לי אצלך. הכסף מהסבלות."

אמא: "איזה כסף שלך אצלי? הכניסו את זה לחשבון שלי. לקחו ממני פרטים. כסף שלי."

אני: "זה כסף שלי שאני עבדתי עליו!"

אמא: "תוכיח! לך למשטרה! מה תגיד? זה נכנס לחשבון שלי- כסף שלי!"

זה רק אני או שמשהו ממש, אבל ממש דפוק פה?

כל מקרה רתחתי מזעם רשפתי אש ועשן וקיללתי אותה. היא אמרה לי לעוף מהבית. אמרתי זובי.

והלכתי לחדר שלי. הוצאתי תיק, לקחתי בגדים יפים ליציאה בערב, לקחתי לבנים נקיים והכל מסודר יפה. וירדתי למטה. אמא שלי אמרה שאם עכשיו אני יוצא מהבית אני לא חוזר. אמרתי "שאלווווווום" וטרקתי את הדלת.

הלכתי הלכתי הלכתי והגעתי בסופו של דבר לסבתא. סיפרתי לה. היא מבינה. קצת. סבא לא כל כך, הוא עדיין נאיבי, הוא עדיין לא מאמין שהבת שלו יכולה להיות מפלצת.

ואז סבתא באה אלי ביציאה "אכלת?"

"לא"

וכבר פעם אחת תיארתי מה קורה שאתה בה לסבתא פולניה, ואתה הנכד שלה, ולא אכלת, אבל לאלו שלא היו אני אתאר שוב.

היא באה עם מלגזה, פותחת את הפה שלי, ודוחפת משאית אוכל עם שלוש קרונות.

מיותר לציין ששוב הניסיון שלי לא לאכול עלה בתוהו. הרגשתי כל כך מלא, כאבה לי הבטן והתגלגלתי למיטה. (תרתי משמע. זה גם יותר כיף, תנסו פעם).

התנחמתי בעובדה שלפחות רפואית אני כבר לא בעל משקל עודף. הBMI שלי תקין. מה שמפגר, כי אני שמן. אז רופאים הם טיפשים!

שקמתי כבר היה כמעט ערב. התלבשתי והתקשרתי לטלי. הבעיה שביני לבין לי היה איזה 10 ק"מ ולא היה לי ממש בא ללכת. אבל סבתא אמרה היא תביא לי כסף.

אז אחרי השיחה שאמרתי לטלי שאני בא אליה, ושאני רבתי עם אמא היא אמרה לי שאני אשאר לישון אצלה כי זה יותר קרוב לאזור שאנחנו יוצאים אליו.

אמרתי לסבתא וארגנתי את התיק שלי. פתאום סבא נכנס לחדר, ניגש אלי, מוציא שטר ואומר: "אבל אל תגיד לסבתא, היא גם תביא לך." והולך.

וזה תמיד קורה. לרוב הייתי משאיר את הכסף הזה על המיטה שלהם, אבל עכשיו הייתי זקוק לו. ולא הרגשתי נעים עם זה אבל.. הם רוצים שאני אהנה לא?

סבתא באה והביאה לי עוד שטר. אספתי את עצמי הלכתי למרכזית ונסעתי במונית לטלי.

במשך כל הנסיעה הנהג דיבר עם אחד על איך שהוא נוהג לא זהיר ועובר תאונות, והאחרונה הייתה בחודש שעבר. הרגשת הביטחון שלי פשוט הרקיעה שחקים.

הגעתי לטלי והיא חיבקה אותי. וסיפרתי לה את הכל.

ברבע ל11 יצאנו. שאנחנו לא ממש יודעים מי מגיע ומי לא כי חלק ביטלו, חלק לא ידעו וחלק התעלם מאיתנו. חיכנו ואז הן באו. הבנות, אני אוהב אותן. אני מטורף עליהן. ואז באו עוד אנשים. בסופו של דבר היינו 7 בנים ו6 בנות.

עלינו לסנוקר. הזמנו שולחן והתיישבנו לחכות. באותה ההזדמנות מילאתי את אחת המטרות שלי ולקחתי מהם את האיסי שלהם בכדי שאני אוכל לדבר איתם, להעמיק את הקשר ובעיקרון להגדיל את מעגל החברים שלי. (ומזל שכתבתי את זה כי שכחתי שאני צריך להוסיף אותם ><)

שהשולחן הגיעה הקבוצה שידעה לשחק שיחקה. בנתיים אני והשאר בהינו בתקרה. ואתם יודעים למה שמתי לב?

קודם כל, 90% מהאנשים שנמצאים במקום הזה זה גברים. ומתוכם יש הרבה יפים. אז נכון שאני לא אעשה כלום, אבל כיף להסתכל עליהם.

דבר שני הוא שאחד מהאנשים מהחבורה שלנו פשוט היה... ארררג^^

הוא צנח עלי כמו מרי פופינס. הוא היה יפה. וחתיך. ובדיוק הטעם שלי, שיער ארוך, אבל לא מוגזם, אף מושלם, חיוך כובש, שרירים, ובמיוחד שרירי ידיים שלא נגמרו. כל הערב הסתכלתי עליו. מתישהו התחיל להיות לי לא נעים כי נראה לי שהוא שם לב חחח

אחרי שהקבוצה שידעה לשחק שיחקה, הגיע תורנו, אלו שלא. אני הייתי ה.. חובט? לא. מגיש? ניחא.

המגיש הראשון. שמתי את הכדור, שמתי את היד בצורה מוזרה שראיתי שבסדרות אמריקאיות כך עושים, שמתי את המקל על, משכתי אחורה, הדפתי קדימה, פגעתי בכדור הלבן ו...

הוא דילג מעל משולש הכדורים ונחת נחיתה ישירה לתוך אחד החורים. כישרון כמו שלי לא מוצאים כל יום...

למזלי, ההגשה השניה של הקבוצה השניה שלחה ישר את הכדור השחור לחור מה שלפי מה שהבנתי אוטומטית הקבוצה שלי ניצחה. יאי^^

אחרי הניסיון הפתאטי שלנו למשחק נכשל, הקבוצה שיודעת לשחק לקחה שוב את השולחן ושיחקה. אז הרגשתי שאני הולך לאיבוד. כי לא ממש התייחסו אלי. וממש לא רציתי שזה יקרה כי זה התחיל דווקא די טוב. ב1 וחצי החלטנו לסיים והלכנו לבית קפה. שם היה נחמד. אכלתי, שוב. חזרתי לאותה הנקודה שהתחלתי בה לפני 10 שנים- להוציא דברים דרך אוכל. ולא אהבתי את זה, אבל נשאבתי.

ואז התחיל להיות יותר מעניין, ויותר אנשים התייחסו אלי והיה ממש נחמד ואהבתי את זה. בשלוש הלכנו והתיישבו באחד הגנים. אבל הספסלים לא היו במקום הנכון. והם היו מחוברים לאדמה,

אבל בהיותנו גברים, שלפנו אותם ועיצבנו מחדש את הגן (לא כזה פשוט, עבודה מרובה, וזה כבד -.-)

מה שכן, הייתה לי נקודת ראות מצויינת לתחת של מרי פופינס שלי אז היה בסדר.

היה מצחיק. היה פעיל. היה מעניין. ב4 חיבקתי את הבנות שלוש פעמים, לבנים אמרתי ביי ואני וטלי נסענו הביתה.

זה בדיוק מה שציפיתי שיהיה. אחת היציאות היותר טובות בחיים שלי, ממש נהנתי והיו לי מספרי איסי להוסיף. מוצלח מכל בחינה.

אני וטלי הגענו אליה הביתה, נכנסו למיטה שלה וצנחו בשינה. ב12 בצהרים קמנו. היא הייתה צריכה ללמוד לבגרות בתנך, אז ביקשתי ממנה שתקפיץ אותה לסבתא.

אצל סבתא אכלתי צהרים, ישנתי וב5 וחצי הלכתי ממנה.

הגעתי הביתה. לא ידעתי למה לצפות. את המפתח שלי הנחתי במטבח שאמא רואה, לאור דרישתה לפני שהלכתי אתמול.

צלצלתי ולהפתעתי פתחו לי. עליתי לחדר שלי. שם מצאתי את אחותי התאומה ואת אבא שלי. אמא התעניינה איפה הייתי ב24 השעות האחרונות. אמרתי לא עניינה.

ואז הריבים התחילו. האחיות שלי תפסו צד ליד אמא. הן רצו שאני אשאר בחוץ.

אז חסל סדר מיסטר נייס גאי.

מה שנחמד בזה שאמא שלך כלבה, זה שאתה לומד להיות כלבה כמוה. היא צרחה, אני צרחתי, היא רצתה שאני אלך מהבית ואהיה איפה שהייתי כל הזמן, אמרתי לא. היא אמרה משהו ותשובתי היו כזו: "מה? אבל חשבתי שהחלפנו, את קיבלת את מה שאני הרוויחתי בעבודה בחיים, ואני קיבלתי את מה שאת. אז למה שאני אצא מהבית שהוא שלי?"

הן רוצות מלחמה? הן יקבלו מלחמה. נגמר לי. אחרי 18 שנה של התעללות, אני מריר, כעוס, משומן ומוכן לתקיפה. האחיות? בחרו צד. בעיה שלהן, אני יכול לטפל גם בהן.

אמא התעצבנה, שלפה מהארון מגב בכוונה להרביץ לי.

הודעתי לה שאם היא מתכוונת לגעת בי, שתזהר, יש דבר הנקרא "הגנה עצמית".

היא באה לחדר, ראיתי אותה, היא הרימה אותה. עשיתי לכיוונה צעד. היא נמוכה ממני בראש. גוצית מפגרת. לפחד? לא.

היא כל הזמן אמרה שהיא לא כמו אבא, היא לא מפחדת מאיתנו. אז חבל. כי היא צריכה, כדאי לה, מאוד.

היא הרביצה לי עם המגב מס' פעמים. יש לציין שהמכות לא הכאיבו. היא כנראה חששה שאני אתקרב אליה ואכסח לה תצורה. אחרי כל זה, אחרי שהיא נישלה אותי מכספי שלי, אחרי שהיא מתכוונת להפוך אותי להומלס אחרי כל ההתעללות, הכוח שלה נשבר. הסמכות והכל נעלמה.

היא רוצה להעיף אותי מהבית?

שתזמין משטרה. נראה מי ישאר בבית ומי שילח לאבאבנאל. חשמל שלה? פחח. היא לא עבדה כבר מליון שנה. זה כסף שאבא מכניס לה לחשבון. כמו גם הבית והכל, זה לא שלה. זה שלהם. לאבא אין בעיה איתי, מתברר שאבא מפחד ממני או משהו.

יותר טוב. יש לה תמיכה של האחיות שלי? למי אכפת, הן בכל מקרה תמיד נעצו לי סכין בגב. עכשיו אני אפסיק לרחם עליהן.

אם עכשיו היא זאת שאיימה כל הזמן, עכשיו אני אעשה את זה.

משחקי כוחות הנה אני בא.

בכל קרב וקרב אני רק אשנא אותה יותר, אני רק אתנתק ממנה יותר. יותר טוב. להתנתק מהמשפחה יהיה הדבר הכי טובה שאני יכול לעשות בחיים שלי.

והמפתח לבית שוב אצלי. נראה מישהו מנסה לעצור אותי.

ויוה לה רבולוסיון!

פוסט מצוין להתחלת חודש.

ואגב,

משום מה נראה לי שאני הומו.