היום שקמתי בבוקר אמרתי שאני צריך לעשות משהו.
אז הלכתי לחדר של אמא ואמרתי לה שאני מצטער שצעקתי עליה. אולי בכדי שמשהו ישתנה. מה גם שאני בספק אם משהו יכול להידרדר עוד יותר, לכן המצב לא יכול להשתנות לרעה, משמע מקסימום שום דבר לא יקרה ואני אשאר באותו המצב.
היא לא קיבלה את ההתנצלות. היא די צעקה עלי. אני לא הגבתי. הלכתי לחדר שלי ונשארתי שם.
בנתיים היא הלכה. באותו הזמן שהיא לא הייתה בבית אבא התקשר. הוא שאל אם הקו פנוי. מעניין, כנראה הוא גם לא אוהב שאמא מצטטת לו לשיחות...
אמרתי שפנוי, ואז הוא התחיל להרצות לי. עד כמה שקשה לו, ושהוא מנסה להשתדל בשבילי ואני לא תורם להרגעת הדברים וזה לא משנה אם אני צודק או לא, למרות שבחלק מהדברים אני צודק,
שאני פשוט אשפיל את עצמי. שאני אספוג את הכל, רק בשביל שהבית לא יסבול. כי איכשהו הוא הגיע למסקנה שאם אמא לא מביאה לי אוכל, מגרשת אותי מהבית, דואגת שאני אסבול, לא מביאה לי כסף שאני הרווחתי בעבודת כפיים, אז זה משפיע על כולם. לא רק עלי. אז שאני אהפוך לבובספוג ואשתוק. שכולם יהיו מאושרים, חוץ ממני.
מה איתי?
אני לא רלוונטי. אני זוטר. אני לא חשוב.
שאמא חזרה היא אמרה שהיא לא מרשה לי להיכנס יותר למטבח. כי אתמול העזתי ואכלתי קופסת טונה.
ואז היא אמרה שסבא לא רוצה אותי אצלו יותר, אז שאני לא אלך לסבא/סבתא יותר.
היא הלכה אלהם. היא שינתה את הכל, היא עיוותה, ועם הספק של סבא זה הפך אותי ללא רצוי אצלם. סבא חושב שאני שקרן. הוא לא מאמין לי.
אמא טובה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא סכסכה בנינו. אבל הפעם נראה לי זה סופי. מה שכואב, כי אני אוהב אותם. יותר משאני אוהב את עצמי. הם אחד הגורמים שחסמו ממנו התאבדות. והם.. לא יהיו שם לנצח.
למדתי היום למבחן שיש לי מחר 5 שעות. הפעם האחרונה שלמדתי למבחן הייתה אתמול. ולפני זה, הבגרות בהיסטוריה. אז אני לא רגיל לזה. בכלל.
מתברר שאני יודע דינמיקה די טוב, אז סבבה. לא שזה יעזור במבחן, המרצה בן זונה דופק שאלות ממאדים. והחומר? החומר מנוגה.
אחרי שסיימתי ללמוד טלי התקשרה אלי. היא אמרה שאנחנו יוצאים. אמרתי לה שאין לי כסף.
ואז היא אמרה "מה אין לך 5 שקל למונית?!"
"לא. אין לי."
"אבל זה 5 שקל!"
הרגשתי כל כך מושפל. אני שמח שלה תמיד יש כסף בארנק, אבל יש אנשים שאין להם כסף. בכלל. כמו לי. אין לי אפילו חמש שקל, אז למה היא חוזרת וטוחנת את זה? מתפלאת וחושבת שאני משקר לה?
זה לא נעים להיות עני. לא נעים לדעת שלכולם יש כסף ולך לא. שהם יכולים לצאת למקומות ואתה לא, כי אתה לא יכול למממן את עצמך.
לא יכולתי. היא פשוט לא הבינה איך זה שאין לי חמש שקל.
בסופו של דבר היא אמרה שהיא תבוא לאסוף אותי. מה שאומר היא צריכה לחצות את רוב העיר. חשבתי שזה בזה נגמר, עברתי מספיק השפלות ליום אחד.
אבל לא, שהיא באה, היא באה עם עוד חבר. ושהיא עלתה במדרגות היה לה מבט של רצח בעיניים, כאילו מה עשיתי?
רק אין לי כסף, למה היא צריכה להדגיש את זה כל כך?
שהחבר הגיע לסלון הוא אמר "אתה יודע, אין מצב שאין לך כסף" ופשוט התחיל לחפש.
הפכתי לאדום. כל מה שרציתי זה לרוץ ולקפוץ מהגג. לקוות שהמפרקת שלי תשבר. הוא לא מצא. ההפתעה...
ואני? אני הרגשתי הכי מושפל שיש.
נסענו, למסעדה. הם אכלו וטרפו. הם זרקו לי לצלחת אוכל. לא אכלתי. אני לא כלב. אני לא נזקק.
אני עני, אבל זה לא אומר שאני מושא לצדקה.
אני לא יודע למה בכלל הלכתי איתם. שאמרתי להם שאין לי כסף, הם אמרו שזה בסדר והעיקר שנהיה יחד. שיוצאים לא חייבים לבזבז כסף.
אז למה הם עשו בדיוק את ההפך?
אני לא יודע מה אני אעשה שבוע הבא. ב14. יש לי משהו. בתיאוריה מתוכנן לי יציאה. לפגוש אנשים. בת"א. ואין לי כסף. ואני לא יודע מאיפה להביא. ואני לא מסוגל לקחת ממישהו.
ושאני עכשיו חושב על זה, יש מצב שהם שכחו. כי זה אני.
אני חי בסרט. כל כך עמוק.
להפסיק לדמיין. להפסיק!
מושפל מתמיד, חש עני מתמיד,
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy