היום היה מוזר.
ב4 הלכתי לישון. אמא קמה צרחה עלי וגירשה אותי למיטה.
ב9 וחצי כבר הייתי ער. וזה אחרי שנואשות ניסיתי לישון. לא הצלחתי.
היום אמא עשתה לאבא מסיבת הפתעה. לא הוזמנתי. לא נורא, בכל מקרה באו אלי אנשים ללמוד.
ושוב, למדתי.
אני מרגיש כל כך לא אני. בזמן האחרון איבדתי את עצמי.
אני לומד, יותר מכך, אני מלמד. לא מדריך, מלמד. סוג אחר של הדרכה. וזה לפעמים כל כך מתסכל, כי משהו שנראה לי הדבר הכי טבעי ומובן בעולם להם זה לא. ואין להם בגרות והם לא יודעים מתמטיקה והם לא רואים בה משהו מאתגר ומעניין.
מעטים האנשים שחושבים שמתמטיקה זה כיף. אם אתם מבינים אותה, אתם יכולים להנות ממנה. היא מהנאה. שהיו לי מבחנים בתיכון במתמטיקה הייתי משתגע, זה היה מכניס אותי לסטלה. זה היה הדבר היחידי שהוציא אותי מהדיכאון והתסכול בשל אהבה מתוסבכת (ואהבתי אותו יותר מאשר אהבתי מתמטיקה) וגרם לי לחייך.
וכן, גם אני הייתי תמיד בא עם כל השכבה שלי למועדי ב'. אבל זה היה רק הנאה בשבילי, עוד מבחנים.
בכל מקרה הם מתסכלים! הם לא יודעים כלום.
אתה יודעים כמה פעמים הסברתי להם שאינסוף חלקי אפס שווה אינסוף?
וזה פשוט. זה לא באמת אינסוף, אלא שאיפה לאינסוף, ואפס זה לא באמת אפס אלא שאיפה לאפס לכן מספר ענקי שמתחבל במספר מזערי חייב לתת תוצאה ענקית, מה שאומר זה שאיפה לאינסוף...
אוף טיפשים.
אחרי 4 שעות של תרגול אחד בא אלי ביציאה "אתה יודע? אתה שונה בבית". כן. אני יודע את זה. אני לא מרגיש בכיתה נח, זאת לא הסביבה הטבעית שלי. הכיתה שלי מדכאת אותי, אני לא מצחיק שם, אני סתם מוזר עם פה גדול.
בכל מקום אחר, אני אחרת. זה האנשים. הם מדכאים אותי.
אה בנוגע למקרה של אתמול,
אחרי שפירסמתי את הפוסט מישהו הוסיף אותי למסנג'ר.
הוא התחיל לדבר איתי. וזה היה הזוי. אם הייתה לי היסטוריה אז הייתי מראה, אבל אני פרנואיד שחושב שקוראים לו את הדברים אז אני לא שומר היסטוריה.
אבל בואו נגיד שהבחור חיפש "הרפתקאות"... כל כך (וסליחה על ההכללה) מתאים להומואים. וזה כל כך לא קשור אלי ולעולם שלי. אמרתי לו שאני לא מה שהוא מחפש, אבל הוא אמר שהבלוג שלי מסקרן (ובמסקרן הוא התכוון "ראיתי שאתה בי אז בו נשטרלל) והוא התעקש. הוא רצה תמונה.
וזו כבר סיטואציה משעשעת, כלומר, תודה על הכוונה והכל.. חח
החלטתי לתת לו תמונה שלי. מה שסופית ירחיק אותו.
היא עברה, ואז... כפוף הוא נעלם!
אמרתי לכם שהמראה שלי מבריח אנשים או לא?!
מתסכל אותי הקטע שאני יודע מה מפריע לי, וזה הכל יורד לעניין שאין לי כסף ואין לי עבודה, אבל אני לא מסוגל לעשות משהו בנוגע לזה.
אני טרוד יותר מידי. אני אבוד. אני צריך הדרכה, אני צריך מוטיבציה, אני צריך עזרה.
והצלחתי. אני שוב מצליח להתרכז בשש-בש ולנצח. וזה מטומטם, אבל זה מחדד חשיבה. זה כמו מתמטיקה. וזה נותן לי קצת שקט.
אני רוצה שקט. אני רוצה להיעלם. אני רוצה באמת להצליח להיות רזה. באמת להצליח להפסיק לאכול. באמת להבליט לעצמי את העצמות.
באמת להוכיח לאמא שאני הילד שלה, זה שבא מהרחם שלה והיא לא צריכה להילחם איתה. כי לא משנה מה היא חושבת, אני הבן שלה. ושום דבר לא יכול לבטל זאת,
מה שמצטער שבדרך זו היא מפסידה אותי. אני כבר לא יכול לספוג את הכל. אני אבטל אותה, אני אתנתק ממנה. אני זוכר שפעם היא קראה לי במעין שם חיבה.
לאן זה נעלם?
החלטתי לחזור לכתוב. אני לא כותב טוב. כלומר אני לא כותב. במיוחד לא שירים, כי אני לא מרגיש. אני רוצה להחזיר את עצמי, את מה שהייתי פעם, אני רוצה להסתכל במראה ולראות משהו מעבר למראה הזוועתי שלי. משהו שיראה שיש בי רוח. שיש בי משהו. שאני לא סתם עטיפה מכוערת. זיק בעיניים.
איבדתי את עצמי, את נשמתי, את אהבתי, את כתיבתי. איבדתי את תכליתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
