בשל גישה זו אני חושב שאני לא אלך לדוד שלי שהמשפחה באירופה. במקום זה אני אלך למחנה קיץ השני. ואז ישארו לי שבועיים בית ריק שאני אהיה מקובע אליו ואעשה דברים. אני רק צריך להתחיל לתכנן דברים. אני יודע שאני רוצה לעשות סופר מסיבה, לנצל. אבל אין לי דרך למממן אותה, רק כוונה. אבל כוונה זה טוב. כל הדברים בעולם התחילו בשל כוונה.

כמה אנשים יבואו אלי במשך השבועיים האלה אני לא יודע. אני רק יודע שאני רוצה שאנשים מרחוק יבואו, כאלה שאני לא אוכל לראות כל הזמן ומתי שאחפוץ. אחד כזה כבר יש. מצדי שיהיה כל השבועיים האלה בבית שלי, רק שיביא אוכל כי אין לי אפילו לעצמי.

ואני יודע שאני רוצה שאנשים מפה יבואו. אני רוצה להכיר אותם. הם עוזרים לי, הם תומכים בי. אני אוהב אותם. למה אני מדבר ככה?

אני אוהב אותכם. אתם חשובים לי. ושאני אומר שאני אוהב אותכם, אני בעצם מתכוון לזקוק לכם. אז בואו. לא תצטרכו לסבול את אמא שלי, רק אותי. (היא תהיה ב... איטליה, או שוויץ, או אוסטריה. או בלב ים יהיה והמטוס, כפרעליו, יתרסק.   ןסליחה על ה"כפרעליו")

אז תבואו, בבקשה?  (תביאו איתכם אוכל -.-)

[כן. אני מקובע על אוכל כי אני פולני, ואני לא יכול להביא לכם בעצמי, סליחה על כך =\]

ראיתי היום סרט שהביאו לי. והכרתי את הנושא שלו, ידעתי שהוא קיים אבל לא בכזו עוצמה. הוא רק הדגיש זאת ובשל כך שינה את דרך המחשבה שלי. יותר נכון יש כוונה לשנות דרך חשיבה.

אני חושב כמו היקרה שהביאה לי אותו, שזאת דרך מצוינת להתחיל למצוא את עצמי שוב.

אני חושב שאני אופטימי. כלומר הדרך הזו, הופכת אותך בעל כורחך לאופטימי. נו ננסה.

מה גם שאנשים שמכירים אותי, יודעים שאני לא מאמין. במיוחד לא בממבו גמבו של שטויות, אבל אולי יש ב"שטות" הזו משהו. בכל זאת, יש לזה קשר פילוסופי וכולי וונאבי פילוסופי משהו.

מצחיק אותי הקטע הזה שאנשים שאני משחק איתם שש-בש באים ואומרים לי "זה היה מזל", זה תמיד מעלה לי את התהיה "אתה חושב?!"

כלומר, וקראו לי טיפש אם אני טועה, זה משחק שמבוסס על קוביות. וקביעת הקוביות זה מזל.

מה שעוד יותר משעשע זה שכל השיחה היא שהשחקן השני אומר לי שזה מזל, כי אני מכסח לו את הצורה. ואז אני מנצח.  ולרוב זה קורה עם "מומחים". אני אוהב לנצח מומחים, זה גורם לי לרוממות נפש.

היום אני ואישתי (אני לא באמת נשוי לה. אין לי כסף לטבעת. וגם די אין לה כלים נכונים) הגענו למסקנה שיהיו לי ילדים.

אני והיא נעשה ילדים. אני רוצה ילדים כמו שציפור שבורת כנף רוצה לחזור לעוף. זה חלק ממני, חלק שלא יעלם ומי שיהיה איתי יצטרך להכיר בכך ולהסכים בכך.

אם הילדים שלי לא יהיו ביולוגיים, אז אני אאמץ.

למרות שאני מעדיף ביולוגיים, יש לי עיינים יפות אולי הם ירשו את זה.

כרגע הילדים שלי יהיו שלי ושלה, כי היא מסכימה לתרום לי ביצית (ששששששששששש תנו לי לחלום) אבל אמרתי לה שהיא צריכה לקחת גם אחריות, מאחר ואני אצטרך הרבה כסף לטיפול הפסיכולוגי של הילדים שלי אחרי שהם יגדלו עם אבא-אבא(?) והיא בתור אמא.

ויש להם שמות. אנבל לבת, פיטר לבן. (וכן זה בגלל פיטר מגיבורים ><)

משה מכה בסלע!

אני בקטגוריית האופטימיות, ורק היא מתאימה. הגעתי לסוף העולם, עכשיו אני פונה ימינה.