התחלתי לכתוב את הפוסט בחוסר חשק והוא גרם לי להזדעזע.

כלומר, כן אני עייף, וכן אני מת לישון, אבל אני לא יכול לגרום לקוראי המסכנים להגיע לפוסט זוועה.

אז אחרי שכתבתי 20 ד', מחקתי הכל ואני מתחיל מחדש בכוונה כן להוציא מזה משהו.

אז הייתי בטיול. כמו שאמרתי. בשישי יצאתי לי לטייל ליד ירושלים, בציר המעיינות.

לטיול באו אנשים מכל הארץ. פגשתי מלא אנשים שלא ראיתי הרבה זמן וממש נהנתי, היה שירה בציבור ורקדנו ושרנו והיה ממש מגניב.

אחרי שהשירה בציבור הפורמלית נגמרה, לקחנו גיטרות ישבנו סביב המדורה והמשכנו לשיר לעצמנו עד 3 בלילה. אז כל מיני אנשים התחילו להגיד לנו שאנחנו לא נותנים להם לישון.

אז ב4 הפסקנו. (כבר התחלנו לשיר את השיר, אז שנפסיק? לא שיחכו.   אז עברה שעה. חחחח)

ב4 עייפים ותשושים תפסתי שתי ידידות והלכנו לישון. ב5 קמנו. בהינו במדורה כזומבים.

ב7 יצאנו מהחניון בכוונה ברורה לשרוף קלוריות ולעשות שמח. לעבור בכל מעיין שאי פעם היינו בו. נוסטלגיה משהו.

הלכנו חצי שעה, הגענו לסטף. מקום שכל שנה אני נמצא בו. נכנסו אליו, יצאנו התיישבנו באחד הטרסות בו והחלטנו לנמנם איזה 10 ד' כדי להשיב כוחות מאחר ולא ישנו.

ה10 ד' הפכו לשעה  (כמו השיר). שהתעוררנו ראינו אנשים עוקפים אותנו, אז דהרנו במורד ההר כי אנחנו בהמות.

למרות שאני אישית החלקתי בסטייל עד סוף הירידה כי אני מאגניב שלא מועד ונופל לעפר.

קיצר בלה בלה בלה היה פנאן נהנתי חזרתי הביתה, נכנסתי לבלוג שלי

והבריחה שלי לפה נהרסה.

כוסמק.

חבר של בנדוד שלי הגיע לפה.

החמור הלך ואמר לו. ואז הוא שאל אותי על דברים שכתבתי בו, דברים שהם שמורים לי.

ממש לי. אני מפרסם בלוג ואני מתפלא שאנשים קוראים בו..

דיסלקציה.

אני מניח אבל שבכך שאני כותב את זה עכשיו,

בהיותי מודע לזה שהיצור קורא פה, ומעביר את קורותי לבנדוד שלי כי הוא פולניה רכלנית חסרת חיים, והחיים שלי כל כך מעניינים שפשוט חייבם לרכל עליהם,

בעע

אני מבולבל.

אני אפילו לא מצליח לחשוב סדיר.

אבל עצם הכתיבה הזו של הפסוט הזה די תאשר לו/להם הכל.

להתחיל להתמודד עם זה שאנשים שאני מכיר יודעים?

לא יודע.

אבל לכו מפה. אני לא רוצה. יצור, תלך מפה ואל תחזור. אם יש לך איזשהו כבוד עצמי.

ואל תספר יותר שום דבר לבנדוד שלי.

ואם נצר הפולניות גם מגיע לפה,

אז אל תקרא.

אני לא רוצה שתדע את מה שכתוב פה.

אז יופי, אני בי.

עכשיו תחפו את זה לתחת שלכם ותעופו מפה.

ממש, אבל ממש לא הייתי צריך את זה עכשיו.

אני לא מפוקס, אני רועד, אני בתחושת מחנק, אני בבחילה, ואני כל כך מלא רצון להתאבד.