היום קמתי מוקדם. שוב בגלל הזעטוטים שבבצפר לידי. חשבתי לשרוף אותו, אבל זה יסריח לי ת'בית. וזה יותר מדי בנוסח דוסי- 'אנחנו שונאים אנשים שונים! בוא נשרוף תפח שמתחת לבית שלי ונבשם את השכונה הצפופה והשחורה שלנו'. האמת, אני קצת מרחם עליהם, אפילו להם לא מגיע להריח עד כמה הם מסריחים.

בכל אופן הייתי אמור לקום מוקדם, אבל לא כל כך מוקדם. אז התלבשתי, הצטחצחתי ויצאתי לי לבנק. הלכתי הלכתי הלכתי ואז הגעתי שוב לחנות הכובעים. ושוב ראיתי את הכובע שלי בחלון הראווה. ושוב עשיתי גרר.

ותמיד שהיה לי כסף ורציתי לקנות אותו, החנות הייתה סגורה. לא אוהב יהודים. ואיך אני יודע שהיא של יהודונים? כי קוראים לה 'מרקוביץ-כובעים' (הו כן פרסומת סמויה, אולי עכשיו אני אבקש הנחה על הכובע הבא שלי) מלבד כהן, אין שם שפשוט זועק "יואוווו אני יהודי (שלא פותח את החנות שאנשים רוצים לקנות כובע!)".

אלא אם אין כמובן כהן-כובעים (רק שאני בספק, בכל זאת, כהן) ואז זה רק מרקוביץ.

מה שכן, ניגבתי את הריר שלי ומשכתי לבנק. הפלא ופלא, הוא לא נפתח בזמן. והיו מלא אנשים בחוץ. אבל אני צעיר וחוצפן אז דחפתי את כל הזקנים השמנים האלה.

בתקווה שיפול להם הכובע ואני אוכל לקחת אותו אבל מילא.

שפתחו את הבנק הייתה נהירה המונית פנימה, הרגשתי שמחלקים משהו בחינם, וכולם יהודים, אז הם צריכים כמה מהדבר החינמי.

אבל זה בנק, הוא לוקח עמלה על המזגן שאתה נושם, אז מה הם נוהרים פנימה?!

לפני בתור הייתה רק אישה אחת, עם ילדה קטנה. אני אוהבים את הילדים הקטנים של הבנק, הם תמיד רצים לכזה של המספרים, תולשים מס', וחוזרים לאמא שלהם (תהליך זה חוזר חלילה, מליון פעם). זה משעשע. אבל לא את מנהל הבנק מתברר.

הגיע תורי ואני בכול ההתלהבות "באתי לקחת את הויזה שלי!" וכמובן, איך לא, הפקידה בקול הכי יובשני שהיא אי פעם יצרה, ועם מבט של 'וואי איזה אידיוט' אמרה "ת.ז".

אז הבאתי, וקיבלתי את הויזה, וחתמתי, וחתמתי שוב, וחתמתי עוד קצת בשביל הכיף של הבנק. בעיקרון אין לי בעיה של לחתום על דברים. כי בכל זאת, הדיו של הבנק. אבל הם לא חושבים על מפרק היד שלי.

כל הסיפור לקח לי 10 ד'. משנכנסתי עד שיצאתי. מכל בחינה אפשרית, ביקור קצת. פעם האחרונה שהלכתי לבנק נכנסתי בחושך, ויצאתי בחושך.

אחרי הבנק קיפצתי לי לסבתא כי יש לי כרטיס ויזה שמיפיף את הארנק שלי. והם גרים ליד.

ואתם יודעים מה גיליתי?

שאפילו זה מוקדם להם! והם קמים ב6 כי הם זקיינים!

אז סבתא הסתכלה עלי במבט מזלזל "לא אכלת נכון?"

הסמקתי ואמרתי בדביליות "אבל יש לי ויזה...."

היא בטלה את זה עם ניפנוף יד והביאה אותי למבטח. הכינה אוכל וישבנו לאכול. איכשהו האוכל אצל סבתא תמיד יותר טעים. אפילו הלחם שהוא אותו הדבר.

מתישהו במהלך האוכל סבתא התחילה לספר לי שהיא וחברה שלה הלכו וראו חנות נעלים ושתיהן התחילו להתלהב ואמרו שזה זול ויפה (זה שריד לזה שסבתא הייתה פעם בת צעירה מהמניין?) ואז סבא נכנס לשיחה ואמר שזה לא מעניין אותי, ושזה לא משנה עד כמה זולות הנעליים היו, וכמה יפות הן היו כי היא בעיקרון זקנה שלא נועלת אותן.

חחחחחחחחחחחח

איכשהו הם תמיד קוטלים אחד את השני ואני נשאר עם פה פעור מוסמק ולא יודע אם לצחוק או לא למרות שזה מצחיק. הם ממש מצחיקים אותי. אבל אני מניח שיש להם ניסיון של 50 שנה של ניסוי וטעיה עד שהם עלו על מה מצחיק ומה לא. או שלא.

בהמשך השיחה/חקירה צולבת עם מנורה מתנדנדת מעל, סבתא אמרה שהרופאה שלה אמרה לה שיש לה כולסטרול גבוהה.

אמרתי לה: "אבל את לא אוכלת כולסטרול"

סבתא: "נכון, אבל היא אמרה שזה הגוף מייצר, שזה בגנים"

אני: "אז את אשמה שיש לי כולסטרול של אדם מת מגיל 13!"

ואז היא הסתכלה עלי במבט הזה של הפקידה מהבנק. 'מה האידיוט הזה רוצה ממני?' אבל אבל אבל זה גנים שלה, היא אשמה כזה נמנמנמ =\ אוף גנים דפוקים.

שיצאתי מסבא/סבתא הלכתי לי והגעתי למרכז העיר, הם גרים שמה (משמע עשיתי צעד). ואתם יודעים איך אתם יודעים שקיץ בנתניה? במרכז מדברים רק צרפתית.

ניגשה אלי בחורה. גבוהה, שזופה, בלונדינית, עיניים ירוקות, חייכנית, מצחקקת, ונו טוב עם חזה גדול.

היא התחילה לשאול אותי כל מיני דברים בצרפתית. עניתי בעילגות מרהיבה. ואז היא התחילה להתלהב וממש רצה ושפכה וזה היה ממש סקסי ומושך כי זה צרפתית, אבל זה אני ולא הבנתי כלום אז אמרתי "ג'ה נא פרל פה פרנסה". ואז היא הפסיקה והביטה בי במבט די מתוסכל. כל כך חמודה. אז שאלתי "פרלה וו אנגלה?" ואז היא חייכה ודיברנו לנו באנגלית.

ואתם יודעים למה נתקעתי איתה ולא היה לי אכפת? כי היה לה משהו מושך, ממש ממש יפה ומרהיב.

היה צמוד אליה יצור שמימי בלונדיני עם חיוך ביישני כמוהה, חצי ערום, עם שריר חזה מוצקים, ריבועים מושלמים, כולו שזוף, שיניים נוצצות, עיניים ירוקות, והכי מחרמן הקווים האלה שיורדים לכיוון המפשעה.

עכשיו, מי לא רוצה להיות ליד יציר אלוהות כזה?!

אבל הוא בלונדיני טיפש מה שהוריד לי את הכל. האנגלית שלו זה כמו הצרפתית שלי.

אבל זאת הייתה חוויה נחמדה. הם היו צריכים להגיע למקום כלשהו, אז לקחתי אותם. שהגענו לאן שהם היו צריכים הבן ניגש אלי, פרנסואה, ושאל אותי אם ליוותי אותם בגלל אחותו הקטנה. הסמקתי אמרתי "נו". אז הוא קלט, התחיל להסמיק ו.. זו הייתה יכולה להיות סצנת שונאן איי יפה אבל זה אני והבכתי את עצמי ואותו מספיק אז אמרתי להתראות דפקתי את הפרצוף שלי באדמה והלכתי לי משם.

מעניין אם אני אפגוש אותם שוב, לפי מה שאני הבנתי המלון שלהם קרוב לסבא/סבתא.

שחזרתי הביתה עברתי שוב ליד מרקוביץ, אבל הפעם הם היו פתוחים. רמז מספיק עבה, נכנסתי וקניתי את הכובע שלי.

מה שמצחיק, זה שעכשיו יש לי 900 שקל מזומן. ואתמול היה לי 750 ובזבזתי 50 על הכובע. אז.. לא יודע, פיית השיניים מחזירה לי חובות.

חוץ מזה החלטתי לשנות שם ללאבלס שלי. כי אולי בגלל השם אנשים לא באים, משהו באמונה שאתה מושך מה שאתה רוצה. וזה כאילו אי האהבה.

אז מעכשיו אני קורא לזה לאבלי. וזה כל הזמן יגרום לי לצחקק. משחק מילים כזה, לאב- לי. ולאבלי, נפלא. גיחי גיחי גיחי.

מאז שאני אופטימי האינטלגנציה שלי צנחה פלאים.

ומה שהכי מגניב, זה שהקומונה של שנה הבאה שתהיה באזור שלי, מלאה באנשים שאני מטורף עליהם אז שנה הבאה לפני שאני אתגייס אז אני ממש אהנה מההתנדבות שלי.

מחר אני לא אהיה במצעד בירושלים. עד כמה שאני רוצה וקיוותי. כי אין לי עם מי ללכת, ובנדוד שלי הזמין אותו לטכס לסיום המכינה שלו והמצב בנינו לא ברור, ומאחר והוא יודע עלי אני רוצה להבהיר לו לשתוק.

העיקר אני לא הולך למצעד הגאווה.. חחח (מי שלא הבין, גאה... ושהבנדוד ישתוק.. לא גאווה משהו... לא מצחיק? אף אחד?  מכפת לי שרפתי קלוריה)

אה והחלטתי שמאחר ולא נראה לי שיבואו הרבה אנשים ללאבלי שלי, אז אני אעשה ערב פונדו. יאמי.

ושוב, מי שרוצה מוזמן.