הגעתי למסקנה שכל הבעיות שלי בחיים, כל הגישה הפסימית דכאונית שלי נובעת מהעובדה שאני חושב.
בהתחלה שהתחלתי עם הגישה האופטימית היה לי קשה מאחר וראיתי למה רע לי, ידעתי למה רע לי והיה לי קשה להתעלם מזה.
עם הזמן הפסקתי לראות מה רע, ניסיתי להפוך את זה ולראות מה טוב אך כשלתי.
כל מה שנשאר זו ההפסקה של לראות. פשוט לא ראיתי. לא חשבתי למה רע לי, ושחשבתי, והבנתי שרע לי, ושאני לא חושב אופטימי פשוט הפסקתי.
ניתקתי לעצמי את חוט המחשבה ואמרתי לעצמי שאסור, זה לא נכון.
אבל אני לא יודע.
אני יושב עכשיו בבית לבד מאחר וחזרתי מהעבודה עייף ולא היה לי כוח לרדת לים עם ההורים שלי והחברים שלהם.
החברים שלי מהצבא מתעלמים ממני ואלו שחזרו מהצבא יוצאים ולא מזמינים אותי.
החברים שלא התגייסו עדיין, יוצאים להם ואני לא מוזמן. כי הם סיימו תיכון והם בחבורה ענקית שאני לא קשור אליה.
אז אני לא יודע אם זה שווה את זה.
אני לא מרוויח כלום.
אני מרגיש טיפש. אני יושב לי פה לבד, כפולניה מהמניין ופשוט נלחם בעצמי לא לחשוב על זה, לא להודות בפני עצמי שאני כישלון חברתי, שאני מתחיל לשנוא את אלו אשר מקושרים ובעלי חיי חברה רק מאחר ולי אין, שאני מרחיק ממני אנשים, שאני לא שווה כלום.
ידידה שאלה אותי מה איתי,
אמרתי לה שאני מרגיש מטופש. אני מוציא לשון כמו כלב ומחייך לעצמי כדביל. אני רואה את האירוניה,
אני פתאט. וזה קורע מצחוק.
אין לי מה לעשות מלבד לצחוק, וצחוק זה בריא לא? אז אני הולך להיות ממש בריא בזמן הקרוב.
זה טוב, במקום לרחם על עצמי אני צוחק על עצמי.
אני לא יודע האמת אם זה יותר גרוע או לא, זה יותר גרוע?
התקשרתי לחבר שלי שלא ראיתי כבר חודש, שאלתי אותו אם הוא בבית, הוא אמר שכן. אבל לא ניפגש, הוא עייף.
הוא כל כך עייף שהוא יצא לרקוד באיזה מועדון עד הבוקר.
אני לא כועס עליו. במקומו גם אני הייתי הולך למועדון, אם הייתי אוהב את זה. עד שהוא בבית, למה לו לבלות איתי?
אבל היה יותר נחמד אם הוא לא היה משקר לי.
הוא אמור להיות החבר הכי טוב שלי. והוא משקר לי כל הזמן. ואני יודע את זה, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לוותר עליו. אני עדיין אוהב אותו, הוא עדיין יקר לי, הוא חבר שלי.
למה אנשים לא רואים את זה?
למה רק אני רואה את זה? למה אני לא מוכן לוותר על זה? אני עד כדי כך טיפש?
אבל לא, אני בסדר. אני מרים גבה וצוחק על זה. הפתטיות, האירוניה, פשוט מצחיק.
חבל שאני חושב. לא שצריך לתור כל כך עמוק בתוכי בכדי לראות מה רע לי, צריך רק לפקוח עיניים.
אבל לא, נעצום, ונרוץ לתהום שלפנינו.
מחוייכים, אופטימים, צוחקים.
אפשר להנות מהחיים, אפשר לצחוק כל הזמן, במיוחד אם אתה הבדיחה. תמיד יהיה לך ממה לצחוק, פשוט הולכים ומסתכלים במראה.
אני צריך להפסיק לחשוב. לקחת את השכל שלי, שבכל מקרה לא משהו, ולזרוק לפח. לחייך, כי פתאטיות= שליטה.
היום היה היום הראשון שלי בעבודה. כהרגלי הקדמתי והגעתי יותר מדי מוקדם. זאתי שהייתה אמורה להדריך אותי עדיין לא הגיעה אז עמדתי כמו עציץ ליד הקופה הראשית.
שהיא הגיעה והלכנו לדוכן שלנו, התברר שפירקו אותו ושמו בחוץ. אז הוא היה מלא אבק ומגעיל. הרכבנו אותו חזרה וניקנו.
האנשים שם, סנובים בטירוף. קיבלתי כמה פעמים את "היד" שזה בעצם אנשים שעושים לך "חומה" וממשיכים הלאה. מה הרעיון הגדול? כלומר יהרוג אותכם להגיד לא מעוניינים?
מילא. בהתחלה רעדתי שניגשתי לאנשים ומלמלתי יותר לעצמי מאשר להם. לא השגתי אף אחד כי הם לא הבינו. זה רק הביך אותי יותר מה שגרם לי להרגיש עוד יותר חוסר ביטחון וגרם ליותר מלמולים לאף שלי.
אבל אחרי האדם הראשון שלי הביטחון עלה, והרגשתי יותר טוב וניגשתי ליותר אנשים. מה שהעלה בצורה דרסטית את מספר הסירובים שקיבלתי. אבל כמו עכשיו בחיים שלי פשוט לא לקחתי את זה אישית, וצחקתי מזה. היו כל מיני תגובות, היה מצחיק. העם הישראלי לא נימוסי בכלל.
נכון הפתעה?
אבל היה נחמד. היה מצחיק. הבנתי שאם מישהו רוצה לשבור מישהו אופטימי, שפשוט יתן לו לעשות את העבודה הזו. הוא היה נשבר מהר. זה מרסק נפשות.
ואני לא חושב שאני מגזים, זה באמת היה... משעשע. בשבילי, אבל אני כבר רואה הכל בצורה אירונית וצוחק מזה. הפתאטיות שלי מצחיקה אותי.
ואז ראיתי אותו.
הוא היה כל כך מקסים, הוא עשה לי את היום וגרם לי לא להצטער שבאתי בכלל,
היו לו תלתלים בלונדיניים מושלמים, עיניים ירוקות, תווי פנים מושלמים והוא היה בן שנתיים. כל כך חמוד שפשוט החזקתי את עצמי לא לבוא ולחטוף אותו. ברצינות. אני גם אמרתי לעצמי שאני צריך לכתוב שלא חטפתי אותו, למרות שממש רציתי.
כי אתם יודעים, זה לא יפה לחטוף ילדים. מה גם שהוא בן שנתיים והוא בטח היה נבהל ובוכה לי למרות שהוא מאמי.
אה ובטח יש לו אבא ממש חזק שירביץ לי.
זאת שהייתה איתי גם התלהבה מהילד, אבל לא כמוני. אבל מה אכפת לי, כזה אני רוצה!
ואז הם הלכו ואנחנו המשכנו להציע ללקוחות ולקבל סירובים. ואז נכנס בחור גבוה, שרירי, אף מושלם וחיוך מקסים. רציתי ללכת עליו, אבל אז זאת שעבדה איתי באה ואמרה לי שאולי כדאי שאני אלך על הבנות והיא על הבנים. והיא גם הסתכלה עליו.
התפוצצתי מצחוק ואמרתי לה שאם היא רוצה ללכת עליו היא יכולה, ואז היא הסמיקה והתחילה להגיד לי שזה לא זה ופשוט ככה היא תמיד הייתה עושה עם אנשים שעובדים איתה וכו'. לא היה לי אכפת. אני אסתכל מרחוק כמו כל פעם.
אבל היא לא עשתה כלום. אז לקחתי את עצמי והלכתי אליו.
אמרתי שלום, הוא הסתובב והסתכל עלי. חייך. ואז הכל התבלגן לי ויריתי משפטים חסרי היגיון וסדר ובלבלתי לו תשכל.
החמוד הסתכל עלי מבולבל ולא הבין מה אני רוצה. ניסיתי שוב, אבל שוב לא הצלחתי. וזה לא קרה לי מעולם, להיות כל כך מבולבל שאני ניגש לדבר עם אדם כלשהו. וזה לא שהולך לקרות בנינו משהו אז לא יודע מה קרה לי. בסוף הוא הלך ואני הרבצתי לעצמי.
אחריו ראיתי בחור אחר אז ניגשתי אליו ונתתי את ההסבר שלי ואז הוא הסכים, אז החתמתי אותו.
פתאום צץ לידו עוד בחור. והוא חיבוק אותו. והוא שאל מה אני עושה אז הסברתי, והחתמתי גם אותו.
והם גרים באותו בית. ולא שאני גאון גדול אבל... איזה מאגניב זוג הומואים^^
אני כל כך טיפש, מתלהב מכלום^^
בסופו של דבר החתמתי 8 אנשים ב4 שעות. וזה קצת, למרות שמתברר שהיא התחילה אז היא עשתה 7 ב8 שעות. ניחא.
מסקנה:
אני צריך להפסיק לחשוב. להיות טיפש. לא להיות בעל בינה.
הלוואי וירקב לי השכל, שלא אדע יותר מצרות,
אין שכל אין דאגות