לא עשיתי היום כמעט כלום. קמתי מוקדם, לכו תבינו למה, ולא היה לי מה לעשות. ממש משעמם לי בחיים.

בצהרים הרגשתי רעב. אולי זה בגלל שאתמול לא אכלתי כי הבית היה ריק.

באמת, לא היה אוכל כי כל המשפחה ירדה לים ולקחה איתה כל דבר אכיל. שחזרתי מהעבודה אמרתי לאמא שאני עייף ולכן אני לא בא איתם, אבל אני רעב. היא אמרה לי בהצלחה בחיפושים.

שארוחת הצהרים הוגשה היום הלב שלי זינק, קיפצתי לי בכיף קומה למטה והגעתי למטבח.

התחלתי לאכול, משהו מעורב ירושלמי. לא יודע לא מבין בזה, לא אוכל בשר אין לי מושג בכלל למה אמא שמה לי את זה בצלחת.

אז אכלתי כבד וחתיכת עוף והיה נחמד ואז ראיתי לב. הכל עלה לי והלכתי להקיא. לא חזרתי לשולחן. איכס לב, איך אפשר לאכול את זה?!

זה כזה שריר, שיוצר ממנו צינור מבחיל כזה שפעם הכיל דם ובלעעעע

מיותר לציין שהרצון העז לאוכל עבר לי, אז המשכתי לי לשוטט בבית חסר מעש מתייבש מהחום ונוזל.

הלכתי לישון. וקמתי, וישנתי שוב, וקמתי שוב והתקלחתי והתקשרתי לטלי ואמרתי לה שחייבים לעשות היום משהו.

היא הסכימה ואמרה שהיא רוצה לראות מינכן. השעה הייתה כבר ערב והייתי רעב שוב אז אמרתי לה שאני רוצה ללכת לאכול משהו כי אם לא אני אמות.

אז היא באה עם חבר ונסענו ללמון גראס. אספנו אוכל נסענו אליה וראינו את מינכן.

וכמובן שראיתי את הסרט הזה כבר מליון פעם.

אבל התרכזתי באוכל, ממש רציתי אותו. הייתי ממש רעב.

אחרי שסיימתי לאכול הבנתי כמה אכלתי. כלומר סך הכל מנה רגילה לא משהו ענק אבל בכל זאת, הרגשתי מלא, הרגשתי שמן,

לקחתי את אחד מקלות האכילה הלכתי לשירותים וטיפלתי בבעיה.

הבטן שוב ריקה.

ולא מרגיש רעב. נחמד.

הם לא שמו לב. אני לפחות חושב שלא. למרות שטלי ראתה שלקחתי את המקל אז יש מצב שהיא לא הבינה למה.

אבל אני לא בולמי.

לא לא. אני שמן. אני לא יכול להיות כזה.

במהלך הסרט ניסיתי להסביר להם דברים ולתת להם שבבי היסטוריה אבל הם השתיקו אותי.

נו למי אכפת העיקר שאני יודע שאני יודע.

בסוף הסרט אני והחבר ירדנו למטה.

שהלכנו לכיוון הכביש הראשי בכדי למצוא מונית התרכזתי במדרכה. בזוית העין שלי ראיתי תנועה אז הזזתי את הראש לראות ומזל שבדיוק פיהקתי.

אם לא אז הייתי מעיר את כל נתניה בצרחות שלי.

זה היה אדם. יצור אנושי. חי. הוא נבלע בחשכה, הייתי בטוח לגמרי שזה עץ שזז ברוח, למרות שלא הייתה רוח.

אבל מה שמשך את עיני היה הפלאפון הכסוף שלו שלא התמזג טוב כמוהו בחושך.

החבר גם לא שם לב ואז התחלנו לצחוק על זה.

הוא אמר שמזל שפיהקתי, הוא שמע את הצרחות שלי, והוא יודע שאני פחדן וממש אין לו כוח שאנשים שהתעוררו משינה יבואו ויצרחו עליו.