נכשלתי.

פעם ראשונה שזה מזיז לי. וזה לא נוגע לתואר וזה לא נוגע ללימודים וזה לא משהו חיצוני אלא זה אני.

אני לא מצליח למצוא את עצמי. אני זוכר את הזמנים שכתבתי, אז היה לזה תכלית. היה איזשהו מסר, הייתה פואנטה.

זה כבר לא כך. אני כבר מזמן לא מרגיש שאני כותב בשביל לכתוב, בשביל להעביר רעיונות, בשביל להראות את הדעה שלי בנוגע למשהו בעולם.

היו פעמים שאנשים אמרו לי שאני יודע לכתוב. זה משהו טוב, זה משהו שגרם לי לחייך זה משהו שאהבתי. אני יודע שאני יודע לכתוב, אני יודע להתבטא בכתב ולפעמים זה יוצא אפילו טוב.

אבל אני לא מצליח לחזור לזה. כל מה שאני כותב פה בזמן האחרון זה חסר תכלית, זו סתם כתיבה בשביל הכתיבה מאחר וקבעתי לעצמי מטרה לכתוב כל 24 שעות.

ותמיד היה לי על מה, כי לצערי החיים זה לא סרט של דיסני אבל עכשיו שהבעיות שלי נרגעו קצת,

ושאני כבר לא דכאוני, אני לא מצליח.

וכבר הרגשתי בזה, אמרתי שאני מאבד את עצמי. חלק ממני זו הכתיבה, שכבר לא מתפקדת. אין לה פואנטה, היא לא מסודרת היא לא בנויה היא פשוט גיבוב של שטויות שאני זורק לבלוג, בכדי לא לתת לאש לכבות.

זה מפריע לי.

זה גורם לי להאמין שאכן רק שאני במצב לא טוב, שאני דכאוני פסימי ציני אני חושב בבהירות מאחר ואני סובל. הרי כל אדם סובל יכול להפוך את עצמו ליצירה מהלכת. לא קשור לכשרון.

וחשבתי שיש לי כשרון, אבל אולי אין וזו סתם הייתה התפרצות רגשות. דרך לבטא את המכאובים שלי.

זה היה תהליך, תהליך שבו ראיתי את עצמי יוצא מכל השלבים של הדיכאון המלנכולי שלי ויוצא אל האופטימיות או ליתר דיוק ההתיימרות שלה ששוררת בתוכי.

תהליך שבו רצחתי כל דרך התבטאות, שיש אשר יראו בה כשרון, כל דרך לביטוי עצמי. פגעתי בהן, שרטתי, דקרתי, חתכתי, שברתי, כרתי, צרבתי, הטבעתי, שרפתי, העלמתי.

אין יותר.

כל הרגשות שנתנו לי השראה, כה אדירה, כה חזקה, נעלמו. ואיתם ה"כשרונות". זה התחיל עם כתיבת השירים שלי, אהבתי לכתוב אותם, הם היו מקסימים בעיני, בעלי יותר משמעות מסתם קטע כתיבה.

אבל שהפסקתי להיות מלנכולי הפסקתי לכתוב. השירים נפלו חלל יחד עם המלנכוליה.

בלית ברירה נשארתי רק מריר דכאוני וציני. וזה השרה בי "מספיק" בצורך לכתוב. עדיין הייתי מסוגל לכתוב.

אבל עכשיו? עכשיו אני כבר לא דכאוני. ולא ממש פסימי, למרות שכן יש לי קטעים. אבל זה רק בשל העובדה שזאת הייתה הגישה שלי כל הזמן. אני אופיינתי גם בפני עצמי בתור פסימי.

אין לי את זה.

אין לי את היכולת לכתוב. זה כואב לי. זה פוגע בי, זה אחד הדברים היחידים שעשיתי אותם טוב, ששמחתי שיש לי.

נפל חלל. אני מרגיש טיפש, מרגיש שטיחי. אני לא רוצה להיות כזה, אני לא רוצה להרגיש כזה.

זה המחיר שצריך לשלם בכדי להיות אופטימיים?

איזה דבר מטופש זה.

כרגע אני סתם חי בידיעה שאולי מתישהו אי פעם בעתיד הרחוק איזשהו אדם ימצא בי עניין, ואני מחזיק את המחשבה הזו בכדי שאני ארגיש אופטימי.

כי בתכל'ס, בנאדם צריך להיות ממש כישרוני בכדי שהוא לא ימצא מישהו אי פעם.

אבל זאת ידיעה מטופשת שאולי לא תממש ורק גורמת לי להשאיר את עצמי במצב של טמטום, שטחיות, ואופטימיות.

אני תוהה לעצמי אם לא כדאי לחזור לרגשות של אז, לחזור לשחור לקודר ולהיות מסוגל לבטא את עצמי שוב.

להרגיש שמצאתי את עצמי, להרגיש שזה אני. להיות אני.

כי כרגע, הפעמים היחידות שאני מרגיש שזה אני בכתיבה זה שאני מגיב, וגם אז לא תמיד. לפעמים, לעיתים נדירות. שאני פוגע במשהו.

אני רוצה להרגיש ככה תמיד. במיוחד בבלוג שלי. שיחזור ויהיה עם תכלית, שיחזור להיות שלי. שאני אחזור להיות אני.

ורק רציתי לכתוב.