יום מוזר.

לא ישנתי בלילה. מאז שהמשפחה שלי עזבה את הבית ב 01:08 לא הצלחתי להירדם.

כאבה לי הבטן, הרגשתי רע, הייתי חלול.

דיברתי עם אנשים והם נטשו אותי אחד אחרי השני כהתקרבות ארצנו בסיבוב לחמה.

נשארתי בסופו של דבר לבד, ניסיתי לישון. לא הצלחתי. הייתי לחוץ, הרגשתי רע, הייתי בטוח שאני לא אספיק כלום ובכלליות הרגשתי מועקה שיושבת לי על בית החזה.

ב 04:00 שמעתי רחש. נשימות אדם בבית. אבל זה לא היה אני. ואין אף נפש חיה בבית מלבדי.

שיערתי שזה רפאל. רוח הרפאים שלנו. והאמת אין לי מושג מאיפה הוא הגיע, הבית שלנו קטן ממני בשנה. ונכון שהוא גדול ויש הרבה דלתות וקומות ובלגן, אבל זה לא אומר שאיכשהו מישהו מת שם ועכשיו רוחו רודפת את הבית.

התאומות שלי החליטו לקרוא לו ככה. ההנחה שיש לנו רוח רפאים בבית מרגיעה, מנחמת, היא מסבירה הרבה דברים לא הגיוניים כגון טריקת דלתות ללא רוח, הדפסת דברים, הדלקת מכשירים חשמליים שאינם מחוברים לחשמל וכו'.

אבל הוא לא עשה לי טוב.

אני לא מבין למה הוא היה צריך לנשום, הרי מת. שינסה עד קץ העולם זה לא יחזיר אותו.

אז קמתי, הלכתי ואטמתי את כל חדרי השינה שאינם בשימוש. 5 במספר. סגרתי חלונות, סגרתי דלתות. בדקתי שהבית נעול.

שחזרתי למיטה שמתי לב שהנשימות פסקו.

נו בטח, סגרתי את הדלת אז לא שומעים אותו.

קרני אור התחילו לחדור לחדר שלי. הציפורים התחילו לצייץ. השחר.

ואני ער. בכאבים בחללות ובחוסר וודאות מהבא לבוא.

התחלתי לסדר קצת את החדר. עד כדי כך היה לי משעמם. לא רציתי לשים מוזיקה, השכנים היו צורחים.

נשכבתי במיטה. בהיתי בתקרה ומדי פעם הסתכלתי בשעון. הפעם האחרונה שהסתכלתי הייתה 07:00.

קמתי-

נרדמתי. בפאניקה מהולה בפחד הסתכלתי בשעון- 12:30. הברזתי. פגעתי, הרסתי.

קפצתי מהמיטה ורצתי למחשב, לשלוח מייל לשם התנצלות. פתטי וחסר התחשבות.

לפני שאני מספיק לכתוב טלפון.

מזהה את הקול, האקס של טלי. הפעם האחרונה שהוא התקשר אלי הייתה ביומלדת שלי. לפני חצי שנה.

הוא שואל אותי אם אני עם מישהו כי יש בעיה. אני אומר שלא, הוא קצת מופתע, וממשיך.

בהלם מוחלט אני רץ, מתלבש, לוקח ארנק מפתח ויוצא מהבית. לא לפני שאני מחרבש שורה וחצי למייל ושולח.

מחכה למונית והיא לא מגיעה, מקלל.

היא מגיעה אני עולה ומנסה לזרז את הנהג. הוא מסתכל עלי, סוקר אותי מלמטה למעלה ואומר לי לשבת (מעולם לא חשבתי שבחור בגיל העמידה יכול לסקור אנשים כפרחה ממוצעת).

כעבור חצי שעה מדריכת רגלי מסף דלתי אני מגיע. היא יושבת על הספסל. דמעות זולגות מעייניה. מתיישב לידה ומחבק אותה.

היא נותנת. לא דבר רגיל, היא לא אוהבת מגע של אנשים שהם אינם בני הזוג שלה. מונוגמית גם כאשר היא פרודה.

מנסה לנחם אבל לא מוצא מילים.

במיוחד לא שמדובר על הורים.

היא מספרת, על הריב, על זה שההורים שלה רוצים שהיא תעזוב את הבית. הצעתי לה לבוא אלי לשלוש שבועות אלו, היא לא הסכימה.

אני הציע שוב. אולי בהעדרה ההורים שלה יבחינו בחסרונה, יתעלמו מדברים קטנוניים.

הם כן אוהבים אותה. לפי ראות עיני.

אבל לי יש גישה מוזרה, כל הורה שמביא לילד שלו כסף ושואל אותו אם הוא רעב נראה בעיני כבן מזל שהוריו אוהבים אותו.

לקחתי אותה לאכול, היא זקוקה לזה. היא צריכה פחממות, היא צריכה הקפצת רמת סירטונין בכדי שהיא תחוש אושר.

הלכנו למקס ברנר. אני בבחילה מהריחות, כאב הבטן שלי רק גדל. היא אוכלת ונהנת. היא מחייכת.

שיצאנו היא קראה לי הומו.

אני כבר רגיל לזה, אבל זה לא נכון. אז שוב צריך להרצות לה, אז אני מנסה. ואז היא אומרת לי לסתום. היא אומרת שאני הומו כי לא לקחתי את המס' של המלצרית.

אני בהלם שואל לכוונתה, היא בהלם רב יותר שואלת לפלרטוט.

אני פוער את הפה ואת העיניים, "זה לא פלרטוט! זה נימוס!" –"זה פלרטוט!" משיבה בתוכחה.

מחייך כמו אידיוט. אז פלרטטתי. מגניב. חבל שלא הייתי מודע לזה.

אני חשבתי שלהיות נימוסי זה להיות נימוסי, אבל זה מתפרש כפלרטוט, מה טוב לי.

אחרי כמה שעות אני שב הביתה, קונה בדרך סכין גילוח וג'יל (אחותי שברה לי את המכונה ואני שונא שיש עלי זיפים).

מה אני מגלה שאני מגיע הביתה?

שלא כל דבר שמצוייר עליו סכין גילוח, זה באמת סכין גילוח. קניתי ראשים להחלפה ולא סכין.

יוצא שוב וקונה. סופר כסף. 50 שקל. כל מה שנותר לשלוש שבועות.