בנוהל המסורת: קמתי היום בשש בבוקר. והפעם זה גם היה בשל פקיד ממשל. יותר נכון פקידת ממשל, יותר נכון מס הכנסה, יותר נכון אמא של ניר.

התעוררתי שרגלי משולבות עם אלו של טלי. הגעתי למסקנה שאני אוהב את זה, לישון שלוב רגליים עם מישהו. לא באותה עוצמה כמו בתחושה שמקבלים מכפיות, אבל מאיפה אני אמור לדעת את זה? אני רק משער.

הפעמיים היחידות שישנתי ברגליים שלובות היו עם טלי, ואותן פעמיים נוצרו גם בטעות. לטלי יש סלידה ממגע אנושי. אבל בשבילי זה קסום, אלו הפעמים היחידות שאני באמת במיטה אחת עם מישהו. אז מה אם זאת טלי, ולעולם לא יקרה בנינו כלום. אני פשוט מתפשר במה שיש (זה נורא להתפשר).

מלבד רגלי המשולבות עם אלו של טלי, התחת שלי היה צמוד לתחת של ניר. זאת הייתה הרגשה מוזרה.

שני האנשים הכי קרובים אלי שיודעים הכי הרבה עלי (לא ממש. אלו שקוראים פה האמת יודעים יותר), ואנחנו ישנים יחד. ואולי זה לא אמור לחוש לי מוזר, אבל הרעיון של קירבה כזו זה דבר רחוק ממני כמליון שנות אור.

לפחות יש שימוש למיטה וחצי שלי, אפילו אם זה היה ללילה אחד. הם באו רק כי לא רציתי להיות לבד.

לפני שנרדמנו הזכרתי לטלי את רפאל. ואז היא התחילה להילחץ ולפחד כי התאומה שלי סיפרה לה על ההקלדות שהוא היה עושה לה במחשב באמצע הלילה. זה היה משעשע, היא צרחה עלי וקיללה אותי על זה ששכנעתי אותה להישאר לישון איתי בבית גדול חשוך עם רוחות רפאים.

אחרי הטלפון הם הלכו.

אני חזרתי לישון לחילופין. הייתי עייף, ואני לא יודע למה. בצהרים נזכרתי שאני צריך להתניע את הג'יפ שלנו (סופה) מאחר ואם לא המצבר יגמר או משהו כזה. אז לקחתי מפתחות ונכנסתי אליו, לחצתי קוד הכנסתי מפתח סובבתי והמנוע התניע על הסיבוב הראשון. התפלאתי. זה היה קל, הזזת אצבע ממש לא חזקה והמכונה הזו עובדת. לחצתי על הגז, שאגת המנוע הקפיצה את הכלבה של השכנים והיא התחילה לנבוח. אני אהבתי את זה, התאהבתי בזה, לא הפסקתי ללחוץ על הדוושה. התחלתי להצטער שלא למדתי נהיגה, זה פשוט כיף.

לאחר מכן הלכתי לסבתא, להראות לה שאני חי. הליכה של חצי שעה והגעתי. היא שאלה אותי אם אני רעב, עניתי שאכלתי. אז היא ענתה לי: "בוא תאכל עוף, לא צריך להיות רעב בשביל עוף". נכון, צריך להיות מורעב!

הפולניה הזו יותר גרועה ממני.

אחרי קרב התנצחויות ניצחתי, היא לא הגישה לי שום דבר לאכול. ואז היא החליטה שיוצאים לקנות לי חולצה. כמו נכד טוב הלכתי איתה. הלכנו לחנות האהובה עליה והתחלנו לחפש. מצאתי משהו שמצא חן בעיני, אבל זה ישנה הרבה? לא. זה לא עבר את האישור שלה, זה לא היה מכופתר.

אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהלכתי עם חולצה מכופתרת. טוב אני זוכר, פשוט יש הבדל בין מכופתר לגמרי לבין טריקו עם כיפתור קטן ליד הצוואר.

ניסיתי לרמוז לה שאני לא רוצה חולצה כי לא מצאתי משהו לטעמי, לא עבד. אז אמרתי לה ישירות. היא רק המשיכה לחפש ביתר קדחנות. בסוף אמרתי לה שאני הולך, ובאמת הלכתי. ואז היא קראה לי, אז ניגשתי אליה והיא הראתה לי חולצה (זוועתית, צהובה עם פסים אפורים לרוחב- פסים לרוחב משמינים ואני מספיק שמן), גלגלתי את עיני והלכתי הביתה אחרי שאמרתי לה שאני הולך.

זהו, חסל סדר ביקורת. אין לי כוח אליה. לא הולך יותר.

עד יום שישי.