בזמן האחרון כולם מבריזים לי. קבעתי עם חברים שלי לפני שבוע שנצא השבוע, כי את אחד מהם לא ראיתי מפורים. והאחד הזה פעם היה החבר הכי טוב שלי. זה היה חד צדדי, תמיד הרגשות שלי כלפי אדם מסויים הם חד צדדים, אבל עם הזמן ואי היחס מצדו זה נעלם. זה לא שינה את היחס שלו, הוא בכלל לא היה מודע לזה שהוא פקטור כזה משמעותי בחיים שלו. אני הייתי סתם עוד אחד שהוא מכיר.

שמחתי, כי הוא נשמע ממש מתלהב מהיציאה הזו, אז אני התלהבתי עוד יותר.

היום שהתקשרתי אליו הוא התחיל לספר לי מה הוא יעשה היום. לאן הוא הולך ולאיזו מסיבות.

הוא שכח אותי.

הזכרתי לו שלא ראיתי אותו מפורים, אז הוא אמר שאולי הוא יקפוץ אלי לכמה ד' היום, אם זה יסתדר לו.

חבר אחר בכלל לא ענה לי. ואני כבר שלושה ימים מתקשר אליו. הוא מסנן אותי, כי הוא עונה לאחרים. ואיך אני יודע? כי שאלתי את הבחור שלא ראיתי מפורים שבקשר איתו.

מלבד זאת בן דודי היה אמור להגיע אלי. והוא הגיע, באיחור של שעתיים. נסענו לסבתא שלי ואכלנו צהרים.

הוא הודיע לי שבערב הוא יוצא למסיבה של חבר שגם אני מכיר. רציתי להצטרף, הייתי זקוק לזה. הוא אמר שהוא ישאל, אז התקשרנו והסכימו.

שמחתי. אני אצא, אני אשתחרר ואני ארגיש טוב. וזה משהו שאני צריך.

הוא ישן אצלי. כמה שעות טובות. אני בנתיים בהיתי בתקרה. סביבות 9 בערב הוא קיבל שיחה, ביקשו ממנו לחזור לעיר מגוריו ולהביא חבר למסיבה, שדרומית לעיר שלי. מה שאומר שהוא צריך לנסוע 45 ד' צפונה, ולחזור דרומה.

הוא אמר לי שהוא יאסוף אותי בדרך. אני מלא ציפייה מחכה לו, מצפה לו, מאמין לו.

אולי סוף סוף מעגל ההברזות הזה ישבר.

כעבור הזמן המשוער שהוא היה אמור להתקשר להודיע לרדת היה לי טלפון, מוכן מזומן מבושם ומחוייך קיפצתי לטלפון.

זה היה הוא. קרה משהו, והוא לא יקח אותי לשם.

הוא אכזב אותי, הוא בגד בי. הוא ככל הנראה מצא לו חברים שרצו להגיע, ולכן הוא וויתר עלי.

וזאת אינה פעם ראשונה שהוא מוותר עלי, וזו אינה פעם ראשונה שהוא מאכזב אותי,

אבל זו פעם ראשונה שהוא יודע שאני ממש זקוק לזה, ושאני ממש בודד.

אני לא יכול לסלוח לו על זה. הוא זרק אותי לכרישים. אין לי כל רצון להיות בחברתו יותר. הוא גרם לי להרגיש רע יורת מכל חבר אחר. הוא משפחה, הוא אמור להבין שהוא יהיה שם לנצח, תמיד, לא משנה מה.

ב- 23:00 החבר שלא ראיתי מפורים בא.

חיבקתי אותו. הוא הסתכל עלי עקום. הוא מאמין, הוא מסורתי, אני לא יכול לספר לו.

הוא גם גבר שבגברים, הוא צנחן גיבור במגלן (היחידה המובחרת של צנחנים). הוא בעל גוף משולש וחברים מפה ועד אילת, הוא "אח של" חצי מדינה. הוא נגעל מהומואים.

מס' פעמים ניסיתי לדבר איתו, גיששתי באזור, אבל כל פעם פחדתי מחדש. הוא נגעל רק מלדבר על זה ותמיד השקיט אותי.

ראינו טלויזיה. כלומר הוא ראה, אני ישבתי ובהיתי בחלל. לא הבנתי למה הוא בא אלי בכלל, אם הוא אינו מתייחס אלי. רציתי לקום למחשב, פה לפחות יש יחס. לפעמים.

הוא לא נתן לי. הוא אמר לי להישאר. אז נשארתי, והשתעממתי. ניסיתי לשאול אותו למה הוא בא אם כל מה שהוא עושה זה לצפות בטלויזיה, הוא אמר שהוא בא בשבילי כי לא ראינו את אחד השני הרבה מאוד זמן. עניתי בכך שאמרתי שאני לא נמצא בטלויזיה. הוא צחק והתחלנו לדבר, הוא שאל אותי למה אני עצוב ואמרתי לו כי זה בגלל שאין לי חברים, כי כולם שוכחים אותי.

הוא נעלב. לא רציתי שהוא ירגיש ככה אז התיישבתי לידו וגרגרתי. הוא צחק. שאלתי אותו אם הוא כועס עלי (אני שואל ישירות, יותר קל ויותר נח) והוא אמר שלא.

היה לו ריח טוב.

הוגו.  חה אני מזהה בשמים.

אז משום מה הוא התחיל להרביץ לי, אה. כי אמרתי שאני שמן. והוא הרביץ לי וברצינות. הוא אמר שרזיתי.

אז? אני לא רזה. אני שמן.

זה כאב לי, אז התחלתי לדגדג אותו. התגופפות. כיף.

הוא שכב עלי. חיבקתי אותו. היה לו ריח טוב.

הרגשתי רע. והעפתי אותו ממני.

הקרבה הזו, של הגופים גרמה לי לרצות חבר. אני רוצה חבר, אני רוצה מישהו שיהיה איתי שרע לי ושטוב לי ושפשוט יהיה שם לחבק כל פעם שאני ארצה.

אין לי את זה.

ועכשיו הוא בדרך למסיבה. לרקוד להנות להשתכר ולשכוח אותי, שוב.