קמתי מוקדם היום. כמו כל יום. ואני לא מבין את זה, עכשיו חופש, צריך לישון עד מאוחר.
החלטתי לחזור לישון. הרגשתי עייף, אבל נפשית.
אני יותר מדי מתרכז ברע בזמן האחרון. הימים האחרונים היו בודדים, נכון. אבל רוב ההרגשה שלי נבעה מהעובדה שהתרכזתי בזה.
אני צריך להפסיק עם זה. למדתי כבר איך לנתק את עצמי מהמציאות הרעה שלי ולהרגיש טוב.
זה נותן לי את ההרגשה שאני טיפש, שאני לא חכם, כי בעצם מה שאני עושה זה לנתק את חוטי המחשבה שלי ומפסיק לחשוב.
שאני עושה את זה אני מדמה את עצמי לבובה חייכנית. דובי פנדה מלא בחומר רך, ללא שכל.
אבל זה גורם לי לחייך.
זה לא אופטימיות, זה אידיוטיזם. אבל זה מה יש, שאין לך שום מקור אור בחיים.
אפילו בחדר שלי אין אור, אבא טס לפני שהוא סידר לי.
אולי כדאי לעשות את זה שוב, רק על מנת לחייך. להרגיש מטופש. להפסיק לחשוב.
אולי החיפוש שלי אחר האושר לעולם לא יגיע מאחר ואני מחפש אותו. אולי זה כמו לחפש אהבה.
ואולי שוב אני חושב יותר מדי ולא נותן לעצמי מנוח.
בסופו של דבר לא חזרתי לישון, נזכרתי שלא תליתי את הכביסה.
עליתי קומה ותליתי אותה.
היא נגמרה. אין לי יותר כביסה לעשות. ואני (ותהרגו אותי אבל אני לא יודע למה) אוהב לעשות כביסה. במיוחד גרביים עבים ומגבות, כי הם סופגים הכי הרבה מרכך. ובמיוחד לקפל אותה.
אני תמיד שם מוזיקה ומרקד לי שאני מקפל את הכביסה. אז בשבילי כביסה זה תמיד קונוטציה טובה. ועכשיו היא נגמרה. אין לי יותר כביסה. אין לי שום דבר שיגרום לי לרקד.
ידידה של אחותי התארחה אצלי. היא אמרה לי שהפכתי לעקרת בית.
אז חשבתי על זה:
יש לי 6 חדרי שינה ריקים בבית.
אני אוהב לעשות כביסה ולסדר מיטות.
חסר לי כסף.
אני צריך לפתוח בית הארחה!
אז מי רוצה לבוא להתארח?
בשבילכם בחינם. רק בואו. משעמם לי, בודד לי ואין לי כביסה. תביאו כביסה. תהיו חיילים שיביאו הרבה הרבה כביסה.
תודה.
החלטתי שמיום שני אני אתרכז בלאבלי שלי. מה שאוטומטית יגרום לי להיות שמח. אני אנקה את הבית ואקח הלוואה מסבתא ואקנה דברים ויהיה לי מאגניב. במיוחד בלאבלי.
למרות שאנשים ביטלו לי. אני כרגע יודע על שלושה שככל הנראה באים בטוח, אז זאת התחלה.
אולי יבואו יותר. ואם לא, אז לא נורא. העיקר שמישהו יבוא ><
החלטתי גם מיום שני להפסיק לאכול. וזה מסתדר מצוין כי באמת נגמר לי האוכל בבית, ואת הקצת כסף שיהיה לי אני אשמור לכיבוד ללאבלי.
ולמה אני לא אהיה שמח מחר?
כי מחר אני נוסע עם סבתא שלי לרחובות. לאזכרה של סבתא רבא. ואני יודע שאחרי האזכרה אני אלך למצבה של דוד אחיו הגדול של סבא. ואני אבכה, כי אני אדע שהוא אינו קבור תחת המצבה. ולא אישתו ולא בתו.
המצבה שם כי סבא החליט להציב אותה, שיהיה זיכרון.
'לזכור ולא לשכוח'. אז נכון שרוב המשפחה שלי עלתה ארצה לפני מלחמת העולם השניה, אבל הוא ומשפחתו לא עלו, ונרצחו.
אני לא טסתי לפולין, ואני לא קראתי ספרים על השואה, ולבגרות אני וויתרתי על נושא זה.
אבל הוא כואב לי והוא חשוב לי. אני לא יכול לסבול אנשים אשר אינם מבינים את השואה,
לא שנאי מתיימר להיות כזה אבל יש לכבדה. לצערי אנשים בדור שלי אינם חשים אישית את המפגע הזה ולכן אינם מתייחסים בכבוד רב לנושא.
זה כואב.
אבל אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לפוסט שואה, אין לי עניין בכך וזה אינו במקום.
החלטתי היום לראות סרט אימה, מאחר ואני פחדן. אני צריך להתגבר על זה.
ושאני אומר שאני פחדן אני מתכוון לכך שאני נבהל בקלות וצורח ביתר קלות. למשל היום שהלכתי לסבתא שלי רץ מולי כלב קטן ופרוותי. אבל הוא נבח כמו לא יודע מה והוא בא מפינה אז זה הקפיץ אותי וצרחתי.
והוא סתם היה כדור פרווה מפגר.
אז הלכתי לטלויזיה בשעה המיועדת, התיישבתי וחיכיתי להתחלה. הסרט התחיל. נחמד, בנתיים לא צרחתי.
אחרי 5 ד' צרחתי.
ולא בגלל הסרט, אלא בגלל שהייתי כל כך דרוך על לא לצרוח, שהבקבוק שלי עשה 'פאק' זה הבהיל לי את הצורה.
אירוני.
אבל הסרט עבר, ולא צרחתי במהלכו, למרות שכן, כמעט חטפתי התקפי לב.
תם ונשלם ואני מרגיש גיבור.
אבל כרסמתי את כל הציפורניים שלי.
זהו,
ישמרכם סנטה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
