אני מרגיש מוזר.
יש פעמים שאני מלא אנרגיות, מלא מוטיבציה, ואני מוכן לצאת לרוץ, להשתחרר, לחוש את האויר הפתוח ולהוריד את המשקל שלי בצורה בריאה. הבעיה שזה קורה שחם מדי לזוז מהבית, ושלא חם, זה ערב, ובערב, כבר אין לי כוח, אני כבר מותש מהריבים עם אמא ואני חסר מוטיבציה.
אני צריך לצאת מהשיגרה הזו, לעשות משהו יוצא דופן, לצאת לטיול או משהו אני פשוט לא יכול להמשיך ככה, אני רק מסתובב סביב עצמי.
נמאס לי כבר מלהקיא, נמאס לי לא לאכול, אבל נמאס לי להיות לבד.
אני מפחד להיות לבד, אני מפחד שאנשים ישכחו אותי ויתעלמו ממני, ושאני בא ל'חברים' שלי את זה הם רק צוחקים עלי, ומתעלמים ממני.
אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי. אני לא יודע מה אני רוצה להשיג אני לא מסודר אני מבולבל ואין לי קווי מחשבה רציפים, הכל נקטע באמצע.
הכל מתרכז לכך שאין טעם בכלום ואין שום תכלית לכלום. הכל כל כך חסר חשיבות, שום דבר לא שווה אם אתה לא נהנה.
אחרי חצי שנה לערך אני הולך סוף כל סוף לפגוש את הרה.
היא אחת מהקוראים הראשונים שלי. היא נראה לי היחידה שנשארה כל התקופה. אני מעריץ אותה. נשיות מרהיבות כוחנית שלא ניתנת לעצירה. הרה.
אנחנו נפגשים בחמישי, בת"א. אני אהיה מאושר. אני לא היה דכאוני, אני אהיה שוב מלא שמחת חיים והיא לא תבין בכלל איך זה שאני הוא זה שכותב את הבלוג.
בתור קוראת ראשונה היא יודעת על הדיכאון והכל, היא באמת יודעת שבזמן האחרון אני זה לא אני.
אצלה אני מצטייר יותר כמלנכולי. אבל לא אכפת לי.
זה יהיה אני, אבל אני מאושר. אני שמח. כזה שהיה נחמד אם הוא היה נשאר יותר זמן.
אני אקנה באותה הזדמנות ספרים. נגמרו לי ואין לי מה לקרוא יותר, אם אני כבר בבית כל היום, לפחות שיהיה לי מה לקרוא.
אני ממשיך לדבר עם 'ההוא מאטרף שקורא פה'. החלטנו שמאחר והוא הולך לחזור ולהופיע בפוסטים שלי (כלומר אני החלטתי) צריך לאלל אותו. אי לכך ובהתאם לזאת, הכירו- זאוס.
זאוס מדהים. בעיני לפחות. הוא מרתק אותי ומסקרן אותי והוא ממש מוצא חן בעיני.
אבל יש איתו מס' בעיות, ואחת מהן והעיקרית היא שהוא פשוט לא רוצה לפגוש אותי. אבל אני מניח שזה לא אישית נגדי. יותר נכון יותר נח לי להאמין שזה לא אישית נגיד, כי הרגשה זו תקל עלי.
הבעיה השניה היא שהוא קורא פה. לא פניתי אליו בידיעה שהוא קורא פה. הוא יודע חלק ממה שעובר לי, והוא שופט אותי בגלל זאת.
דרך הבלוג רואים רק חלק מאוד קטן ממני, החלק שאני בוחר להציג. זו אינה ראייה כללית עלי, היא אינה מייצגת אותי.
החשיבה שלו בנוגע אלי משוחדת בגלל הבלוג. לפני שהתחלנו לדבר בכלל הוא כבר קבע הכל בנוגע אלי מתוך הנחה שאני זה הבלוג. אבל הבלוג זה רק חלק ממני.
זה מצער אותי. אני כן רוצה לפגוש בו. אבל כנראה זה לעולם לא יקרה.
יש צרות באולימפוס.
אלים רבים בניהם, אלים רבים עם עצמם, אלים מנשלים את עצמם ואלים עסוקים בעצמם.
אני כמו אגוצנטרי מושבע חושב שהכל צריך להיות קשור בי.
אני צריך להבין שלהם, שלא כמוני, יש חיים. יש להם תקווה. אני צריך לעזוב אותם.
אני צריך להפסיק לבוא ולהציק להם ולהעיק עליהם.
יש להם צרות משלהם.
ואני מצטער על כך כי אני לא יכול לעשות שום דבר בכדי להקל.
כרגע הכי רע לי על ארס. אני פשוט לא יודע מה לעשות, אני חסר אונים.
אני לא יודע לאן ללכת מפה. אני צריך הכוונה, אני צריך הארה, אני צריך משהו, כל דבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
