היום לא כהרגלי קמתי מוקדם. ממש מוקדם, נגיד בזמן שהתרנגול שחי בקצה הרחוב שלי היה אמור לעשות קוקוריקו, הוא כבר היה שבור מפרקת ומרוט נוצות עמוק עמוק בתוך הסיר שלי.
אבל אני לא איש אלים, ובטח התרנגול היה עושה לי "באק באקה?" כשאלה ללמה אני מתקרב אליו לאט לאט על קצה האצבעות ומאחר ואני מכיר את עצמי זה היה מקפיץ לי את הלב, מקפיץ לי הרגליים, ולא היה כל צורך בקוקוריקו שלו כי הייתי צורח עד חומת סין, וגורם לנפילתה סגנון יריחו.
החלטתי שאני צריך לעשות משהו, לשבור את השגרה הזו שרוצחת אותי באיטיות, לכן הוצאתי את עצמי לטיול. טיילתי לאורך קו החוף של נתניה והתיישבתי על אחד הספסלים. נהנתי יותר ממה ששיערתי. הרוח הנעימה את השהות שלי, קול הציפורים נעם לאוזניי וצחוק הילדים הטריף אותי.
היו כל כך הרבה תינוקות מתוקים שההורים שלהם הוציאו אותם לטיול בעגלות מגניבות. זה העלה לי את הרצון בילדים. הם פשוט מקסימים.
עם כל תינוק שראיתי חייכתי, עם כל תינוק שראה אותי מחייך נשמע בכי.
אבל אני לא לוקח את זה אישית נגדי, זה לא אני, זה הם. הם יצורים פשוטים מדי וטיפשים מכדי להבין שהחיוך שלי וההתנהגות המפגרת שלי לידם היא רק בגלל שכולם מתנהגים כמו תינוקות ליד תינוקות, וזו אינה ההתנהגות הרגילה שלי.
אבל נחמד לדעת שהם בוכים על זה שאני אידיוט, למרות שאם הם היו צוחקים היו יותר נחמד.
זה היה בוקר קסום, הרגשתי ממש טוב, חזרתי גם לשמוע את אבריל והיא באמת היחידיה שאני מכיר את כל המילים לכל השירים שלה, אז שרתי להנהתי (למרות פרצופים והרמות גבות שהושלכו לכיווני מצד עוברי אורח תמימים).
הצטערתי שאני גדול, שאני לא יכול לעשות דברים מטופשים כמו להתגלגל על הדשא או לעשות גלגלון. היה לי חבל שאני לא משוחרר לגמרי, שאני לא כמו אתום (אל מצרי, אל עליון, האל הבורא. מרהיב ומקסים. הוא קטן, והוא קורא פה, ואני קורא אצלו ואני מקנא בו. התובנות שלו גורמות לי להרגיש מובך בשל יכולותיו השכליות, שלא לדבר על קבלתו בפני עצמו ושחרורו העצמי. אגב, בהצלחה עם החברש'ך^^).
שהוא רצה, הוא רץ והתגלגל לו בדיונות בקרבת ביתו, ורק כי התחשק לו וזה הרגיש לו נכון. הוא חמוד.
אני לא יכולתי. אבל מספיק המחשבה על כך, קצת דימיון, ורוחי עפה למרחקים.
בוקר מופלא.
אחרי בוקר כזה, שנתן לי הרגשה ממש טובה, מה עושים? הולכים לבנק.
מדהים עד כמה הוא מפוצץ. בד"כ לוקח לי שעתיים בערך להיות בבנק. הפעם לקח שלוש שעות. אבל לא נורא, הייתה לי מוזיקה, הייתה לי הרגשה טובה, וגם שם היו ילדים. שכל פעם תלשו מחדש מספרים וזרקו על הריצפה.
טכנולוגיות חדשניות של הבנק- שוות לתחת. יש לי אפשרות לבדוק את מצב חשבוני באינטרנט מהבית, אכן נח. שזה פועל.
שכחתי את סיסמתי לכן הלכתי לבנק וביקשתי שיסדרו זאת. הוציאו לי סיסמא חדשה. שחזרתי הביתה ונכנסתי לחשבון שלי, התוכנה אמרה שהמנוי שלי נחסם. הלכתי והתקשרתי למענה אוטומטי, כי גם זאת אופציה שיש לי. משום מה הסיסמא אליו פגת תוקף. אז אני צריך ללכת שוב לבנק.
טכנולוגיה זה דבר מטופש, איזה באסה שאני מקדם את זה.
למרות זאת הרגשתי הייתה עדיין טובה. הבנק מטופש, כל האפשרויות החדשות מטופשות, זה שטלי לא בהריון ולא יהיה לי ילד בקרוב זה מטופש, והכל נראה בדיחה אחת גדולה, אז צחקתי.
הרעיון של ילדים מלסבית עדיין עומד בעינו. משום מה עד כה לא נעתר לי הדבר. החלטתי שבעתיד, שהיחסים שלי עם מינרווה (הופיעה כאן פעם בתור "הלסבית" וכיאה ללסבית היא כיסחה לי את הצורה על זה) יתבססו עוד יותר אני אשאל אותה אם היא רוצה ילדים. למרות שהיא זקנה בת 22.
ואני לא סייק קיק, אבל אני יודע שגם על פסקה זו אני אחטוף.
העניינים עם זאוס זזים למחוזות רחוקים. ושאני מתכוון לרחוקים אני מתכוון לדימיון. הוא ממשיך להקסים אותי וממשיך לסקרן אותי. הוא אבל אינו מוכן לצאת מהרעיון של האנונימיות. הוא אינו נעתר לשום דבר, ואיני יודע עליו כמעט דבר. כיף לי לדבר אתו ואני ממש נהנה מזה, מה שנותן לי את התקווה והציפייה שאם אכן נפגש מתישהו בעתיד יכול לצאת משהו די מוצלח מזה.
אבל אין לו עניין בכך. אין לו עניין בהומואים. אני משתדל להסביר לו שאני לא הומו, שאני אדם, שיכיר אותי, אני לא צריך שהוא יכיר את ההומו שבי, הוא אינו מעניין אף אחד (אפילו אותי לא, אני בי כן?)
אבל הוא בשלו, 'לא'. אני לא מוכן לוותר לו, אני אמשיך לשאול כל פעם מחדש. הוא כנראה באמת לא מבין מה הוא עושה לי ומה אני תופס ממנו.
אחת התאומות שלי סיימה שנת שירות. היא חוזרת הבייתה, והחדר שלה חוזר לבעלותה. חבל, תמיד בילינו בו, הוא הפך לסלון שלנו משום מה. אני לא מתרגש מזה שהיא חוזרת, ושהיא לא הייתה לא התגעגעתי אליה, ושנפגשנו לא היה קורה כלום.
אבל יתחיל להיות עכשיו מוזר, שהיא חוזרת, היא כבר שנה לא גרה בבית, אני כבר לא רגיל לזה שהיא בבית.
מאחר ובזמן האחרון משעמם לי החלטתי לחפש אצלה ספרים, היא החזירה כמה מהם הביתה. לא מצאתי משום ממש ממש מעניין, אז לקחתי סתם שני ספרים קלילים לקריאה עד שאני אקנה לי ספרים ואקבל ספרים מאפולו שאני נפגש איתו מחר.
אחד הספרים נקרא "המזימה" מאת ויל אייזנר. 'הסיפור הסודי של הפרוטוקולים של זקני ציון.'
השני נקרא "הברית החדשה" (שיש לי אותו גם להדרכה, אבל בגודל של שליש ממילון כיס ובצבע ורוד. ואומרים שבכניסה אין הומואים, חאחאחא) מאת, טוב כל מיני משיחים וכו'.
מה שמעניין פה, זה שספר שלה מלא יותר, כי בכל זאת, הוא פי 2 מהברית שלי יש. כנראה כל מיני תוספות.
אכן ספרים קלילים.
בחמישי אני נפגש עם הרה. יהיה כל כך כיף, אני אקנה לי ספרים חדשים בתקווה של אן רייס.
אחרי שאני אבלה איתה את היום אני אפגש עם היפנוס ואלך אתו לפסטיבל הבירה. שאין לי ממש מושג מה אני אעשה שם כי אני לא שומע עברית ואני לא שותה.
אני אשאל את הרה, אולי היא גם תצטרף אלינו.
אולי בקרוב יהיה לי פלאפון, אולי אפילו השבוע. אבל לא יהיו ממנו שיחות יוצאות. אבל זה לא משנה, אולי סוף סוף יהיה לי ערוץ תקשורת אחר שהוא אינו המחשב ואינו מפוקח ע"י אמי והפחד שלי מטלפונים יעלם.
אני רוצה להגיע להיי.
מעולם לא הייתי בהיי וזה מבאס אותי. זאת עוד חוויה שמעולם לא חוותי. אני לא יודע איך אני רוצה להגיע למצב הזה, אני פשוט רוצה לנסות, ואם זה יהיה סמים אז לבריאות.
הבעיה שלי היא כזו: אני לא מעשן, אני לא מזריק, אני לא מצליח לבלוע ממש כדורים, ולהסניף נראה לי שורף.
אז אוף.
זאוס צא איתי!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
