ערב, ערב חג. כל משפחות ישראל נוהרות לקיבוץ שבטים, כולם מארחים או מתארחים בהילה הזכה של החג. מצוידים בחיוכים, מתנות, סירים וסודות נכנסים להיכל אשר יכבד את המוזמנים בארוחת החג.

גם אנחנו נסענו, לסבים. ידעתי שזה יהיה אסון, קיוותי אבל שלפחות יצא לי פוסט מצחיק מכך. סבתא תמיד דואגת לזה.

הפעם זה לא היה כך.

חכנו לסבא, שהוא יחזור מבית הכנסת. בינתיים כל נכד תפס את הפינה שלו, ואני מתרחק מכולם. שסבא הגיע לא ראיתי אותו, אבל שמעתי את מטר הברכות לשנה החדשה שכולם איחלו לו. מסכן. לא נתנו לו אפילו לעבור את הסף וכבר כולם קופצים עליו.

הוא החליף בגדים והתיישבנו לשולחן. תמיד בקטע הזה יש בעיות. תמיד בקטע הזה אני יוצא האשם.

יש מקומות קבועים בשולחן, אחיותיי הקטנות משום מה תמיד מחליטות להרוס את הסדר הזה, לעשות אנדרלמוסיה שלמה בערבי חג. שכולם שקטים אנו צורחים.

גם הפעם זה היה, וגם הפעם אחת מאחיותיי התחילה עם הסצנות שלה. ואני, זקן מיואש מהחיים שרק רוצה לאכול כי הוא לא אכל כל היום מאידיאולוגיה מטופשת שהוא שמן מדי, הרמתי את קולי מראש השולחן והתחלתי גם לצעוק. על הטמטום שלה, הפיגור שלה והחוכמה האינסופית שלי.

כמובן שאיכשהו כולם האשימו אותי, ואחרי שכולם צרחו עלי נפל שקט על השולחן. סבא התחיל למלמל תפילות למען קדושת החג (...?) אבל לא הקשבתי במיוחד. שהוא סיים התחילו לאכול, אני היחידי שאמר 'אמן'. המשפחה שלי קפצה על השולחן כאילו הוא היה עשוי זהב. חבורת בהמות. וזאת לא פעם ראשונה שאני חש סלידה מהמשפחה שלי.  מזכיר לי שלפני שלוש שבועות בערך נסענו למסעדה על רמה (אין לי מושג מה עשינו שם, כי אנחנו לא יוצאים למסעדות אבל ניחא) ואני הייתי היחידי שהיה לבוש כיאות, ושידע באמת איזה מזלג הולך לאיזו מנה.

שניסיתי לקחת משהו לאכול אמי תקעה בי מבטי "מה-לעזאזל-אתה-עושה-יא-חתיכת-גוש-שומן-?-תחזיר –את-זה-למקום!".

שהיא הורידה את הצלחות של המנה הראשונה, והגישה את האוכל של המנה השניה אני הייתי היחידי שהיא צרחה עליו שהוא הניח אוכל על הצלחת שלו. בעצם שכולם עשו את זה.

אז הבנתי למה אני 'מצחיק'. אני חייב להיות. זאת דרך ההתמודדות שלי עם העולם. אם לא הייתי מצחיק לא הייתי שורד. התגובה הראשונית שלי, של שבריר שניה אחרי שהיא צרחה עלי הייתה להחזיר לה "זה כי אני בן נכון?!".

האחיות שלי התפוצצו מצחוק, סבא גיחך ואבא החביא את חיוכו. באותו הרגע אני גם חייכתי, החיוך הכי צבוע שיכולתי לעשות. מה הם מאושרים? הם יודעים שאני צודק, אבל להם זה לא משנה כל עוד לא צועקים עליהם והם משועשעים.

כמעט ולא אכלתי כלום, כל הזמן היא הציקה לי בנוגע לכך שאני אשמין, היא לא העבירה לי אוכל. היא העבירה לי ביקורת.

סבלתי. עד שזה עבר לי.

השולחן נעלם, כל משפחתי עמדה בשורה ולשוני הפכה לחרב. עקצתי, דקרתי, פגעתי, חתכתי, הרגתי. כל אחד בתורו, כל אחד שפתח את פיו עלי. שחטתי אותם כאילו היו עגל צעיר שאפילו לא הספיק עמד. עיני רשפו ופי הזיל ערס.

בסוף הארוחה דאגו כולם להבהיר לי שאני אחזור להיות שמן, שאני אהיה שמן פי 2 ממה שהייתי אם לא פי 3.

את החגים הבאים אני לא אעביר עם המשפחה, אין לי רצון בכך. לשבת בבית בחושך לבד זה יותר נעים מאשר להיות אתם.

ועכשיו הכל ירד לטימיון. חשבתי שאני כבר בסדר, שהמשקל שלי תקין, שאחרי שהורדתי 25 קילו אולי יעזבו אותי, אבל לא. אני עדיין שמן, אני עדיין השעיר לעזאזל. אסור לי לאכול.

מתי זה יגמר?

חג שמח.