"כבד את אביך ואמך..."

ואת המרצה, ואת מנהל המחלקה, ואת זקני השבט, ואת הכלב שמשתין עליך.

אתמול היו לי 5 שעות שבהן הייתי מורחק מהלימודים של אלקטרוניקה מאחר והמרצה שלי כלבה, והחלטתי לידע אותה על כך (סך הכל רציתי שהיא תהיה מודעת לעצמה, מה הפשע הגדול?).

במהלך החמש השעות האלו דברתי בפלאפון, קראתי ספר, שמעתי מוזיקה, ציירתי, שרתי, אכלתי, הלכתי לטייל.

כלומר רצף רגיל של 5 שעות אלקטרוניקה. ההבדל היחידי היה שלא נשמע קול מציק מעצבן ומטריד של אחת זקנה.

לאחר 5 שעות אלו, שהעברתי במכללה כי לא היה טעם לנסוע הביתה הייתה לי שיחה עם מנהל המחלקה.

הוא הושיב אותי במשרד שלו ותקע בי מבט חמור סבר.

אני ישבתי זקוף בכיסא. לא נשענתי לאחור ולא הרגשתי בבית. אבל למה שרק אני ארגיש לא נח?

תקעתי בו חזרה מבט חודר. אני יודע שזה מנומס להסתכל בעיניים של אדם כשאתה מדבר אתו. אני איכשהו מעביר את זה לשלב של אי נעימות. בסופו של דבר הוא הסיט את מבטו.

עיניו התרוצצו בחוריהן רק לא לפגוש את עיני. זה היה משעשע.

אני לעולם לא הייתי חש שלא בנח במשרד שלי כשאני עושה שיחה לאחד הסטודנטים שלי.

לאחר שיחה ארוכה הוא אמר לי שאני מדבר בנקודת מבט נאיבית אף על פי שאני יודע שטעיתי.

נכון, אז?

כלומר אני יודע שטעיתי אבל זה לא אומר שאני לא יכול לגייס את לשוני ולבלבל אותו ואת החלטותיו בנוגע לגורלי.

בסיום של היום (כן כן, אפילו השמש נכנעה מהשיחה ושקעה) הוא אמר לי שפשוט ניסיתי לבדוק את הגבול עם המרצה ועברתי אותו. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה נכון. למרות שהיא פשוט יצור מרגיז.

לאחר שדברנו בנינו המרצה גם נכנסה ואמרה שאין בכוונתה לנהל דיון אלא לראות אותי נענש.

כשניסינו משהו היא אמרה חד וחלק: "זה או אני, או הוא. תחליט אתה." כשהיא פונה למנהל המחלקה שלי.

ואני נחמד כזה, אז עניתי ישר: "הדלת שם" כשאני מצביע לכיוונה.

נשבע לכם שבאותו הרגע מנהל המחלקה שלי היה יכול להעיף כאפה על הפרצוף שלו ולהגיד "איזה מטומטם הסטודנט זה". אבל כל מה שהוא עשה היה הוצאת אנחה.

לבסוף הוא החליט שאני אמור לכתוב מכתב התנצלות למרצה. אני עדיין לא יודע אם אני נכנס לשיעורים אבל לא ממש אכפת לי.

כבר חשבתי על המכתב, הוא ילך בערך כך:

"אני מצטער.

מצטער שנולדת."

מספיק טוב?