ועכשיו, אחרי שכל מי שחשוב יודע על כך מראש, אני יכול לספר.

לעמוד בצוק הגבוה בעולם, להסתכל מעבר לשפה ולא לראות את הסוף, להרגיש את הרוח מנסה לנתק אותך מהרצפה,  לנסות לנשום דרך אף צורב מרוב קור, לעצום עיניים, לפרוש ידיים, לקפוץ.

באמונה מלאה, בנשימה עצורה.

לא לראות, לא להרגיש, לא להריח, לא לשמוע, לא לזעוק- הפה חתום בחיוך.

נפילה אינסופית כשמסתיימת במיזוג ידיים.

גדולות, חזקות, חמות, עוטפות, אוהבות.

להרגיש חום עוטף, לשמוע את קריאתו השקטה  לשמי, להריח את ריחו, לפקוח את  העיניים ולטבוע בשלו.

לסוף הסונטה הנצחית הזו אני פוצה את פי ואומר את מה שיחתום את הכל: "אני אוהב אותך."

כמעט חצי שנה של התלבטויות, התחבטויות, הסתגרויות עצמיות ובריחות מהירות. בלבול שהגיע לסיומו הטוב.

להסמיק כשאתה מדבר עליו, להינמס כשאתה מדבר אתו. לצחקק בלי בושה, בלי שום סיבה, להתגלגל במיטה, לעופף בזריחה, לרחף בשקיעה, לנתר ביממה.

הוא חתיך, הוא מושלם, הוא חמוד, הוא מתוק, הוא אדיר, הוא חזק, הוא גיבור, הוא רגיש, הוא שלי.

הדבר היקר לי מכל, החשוב מכל שאין שום מחיר עליו.

לחלום רק עליו, לחשוב רק עליו, לנשום כדי שתוכל לראות אותו שוב.

זה אמיתי כאשר אתם קופאים מקור כשאתם מחכים לחברים שלכם, בספסל באמצע שומקום ואתם מתחממים בשנייה כשאתם רואים שעל צג הפלאפון השם שלו מופיע.

זה אמיתי כשאתם שוכחים לנשום כשאתם מדברים,

זה אמיתי כשאף אחד מכם אינו רוצה לנתק את עצמו מהשני.

זה אמיתי כשאף על פי הפחדים אתם עושים מה שלעולם לא העזתם לעשות.

זה אמיתי כאשר אתם מרגישים שזה אמיתי ועושים הכל כדי שזה יהיה אמיתי.

אני והוא אמיתיים. 'אנחנו' זו אמת עובדתית.

משמחת מקפצת עליזה ורודה חובקת מנשקת מתלהבת.

שאלתיאל מקנא בי עכשיו.

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, יש לי כל כך הרבה מה להגיד, המון, אבל הכל מסתכם ב:

אהבה.

נ.ב