רוב בני האדם מחפשים הזדמנויות בחיים שלהם. יש כאלה שחושבים שזאת אהבה, ויש כאלה שחושבים שזה הפיתרון לשאלות הגדולות של החיים. אבל אני בעצם חושב שאותם אנשים פשוט רוצים שינוי. שינוי מהותי בחיים שלהם, מהקצה לקצה. דרך לפתוח דף חדש בלי שום צלקת של פגע רע אשר הם גרמו לה במשך חייהם. ואפילו אם היה אפשר, פשוט למחוק את ההיסטוריה. כמו באינטרנט, ללחץ קליק ימני ולמחוק את הכול.

להיוולד מחדש לעולם, לבחור בחירות אחרות, לחשוב יותר, לדעת יותר, לנסות לא לטעות. לעשות הכול מחדש, רק יותר טוב.

יש הכמהים לאהבה כאילו זה הפיתרון האולטימטיבי לבעיות החיים. אלו שחוו אהבה יודעים שזה לא פיתרון, לעיתים זה אף רק מסבך את הכול. אבל לא מספרים לכמהים, גם מכוון שאותם האנשים לא יאמינו וגם כדי לא לשבור אותם, לא למחוק להם את התקווה, חוט היחידי שמחזיק אותם שלא יפלו לתהום.

אף אחד לא רוצה להיות זה ששופך מים על נרו של האחר.

אנשים חושבים שאנשים מאוהבים אמורים לשתוק. יש להם את אהובם והם אמורים להסתפק בכך. יש להם מישהו שתומך בהם ונמצא שם כול הזמן, לכן אין להם את הרשות לא להיות מאושרים, הם לא אמורים לכאוב, הם לא אמורים להתלבט, הם לא אמורים להיכנס לדיכאון, הם אמורים להיות מאושרים.

באמת נראה לכם?

זה לא שאני לא אוהב אותו. זה לא שהוא לא אוהב אותי.

הוא אוהב אותי יותר משאי פעם אוכל לתאר. הוא נפגע יותר מכל נפש שרציתי להתאבד וניסיתי.

ואני? אני לא הזזתי לעצמי. למי אכפת אם אני אחיה או אמות? לא לי. אז למה לו זה כן מזיז? מה הוא רואה בי שאני לא רואה? מה הוא רואה שהמשפחה שלי לא רואה? שהאנושות לא רואה?

ואולי אין להאשים אותו. אין לבוא לאליו בטענות, רק יצור מטופש יבוא ויתהה על תשוקתו של מאהבו בו.

"מן הראוי היה שלא להתיר לאיש להחליט דבר לגבי חייו מתוך מצב של התאהבות." פרידריך ניטשה.

אל תהיו טיפשים עכשיו ותחשבו שאני לא שמח שאני אתו. אני שמח שאני אתו, אני מאושר אתו. אבל מה שעובר עלי עכשיו לא קשור אליו, לא כמו שהוא היה רוצה. אם היה באפשרותו הוא היה מעביר את כל כאבי אליו כדי שאני לא אסבול ואפילו לא עוד שנייה אחת. אבל אי אפשר, זה אני.

לכן אי אפשר להגיד שאהבה היא הפיתרון להכל, היא לא פותרת. לא אותי. אני אולי מתוסבך מדי, דפוק מדי, אפילו שאני תפוס אני לא בסדר. "אפילו". אפשר לחשוב שאם אנשים נהיים זוג הכל נעלם מהעולם ורק שניהם נשארים.

זה קורה, אבל כששניהם יחד בחשכה בלי אף נפש חיה אחרת.

לא כשהם רחוקים אחד מהשני, שיש לאחד מהם זמן לחשוב. לתהות, לבכות, להיפגע, ולצלול לתהומות שאף אדם לא רוצה להיכנס אליהם.

אני דפוק מדי.

ושוב, זה לא קשור אליו, זה לא קשור לקשר שלנו, זה לא קשור למערכת היחסים שלנו. לא באופן ישיר. זה כן קשור אלי, ואני כן קשור לקשר הזה. אבל אני לא רוצה שהוא ירגיש רע.

אתה מבין? אני לא רוצה שתרגיש רע. אתה לא יכול לעשות שום דבר כדי למחוק את זה. אני צריך להתמודד עם זה, לבד. ובבקשה אל תפגע, אני לא אוכל לשאת זאת.

אבא שלי בהה בי אתמול ואמר לי שהשמנתי, ורואים את זה. זה מתווסף לעוד מספר מקרים שקרו לי לאחרונה שפשוט הרסו את כל הבסיס של הביטחון העצמי שלי. לא שהוא היה חזק, לא שהיה לו ותק.

אני לא בשיאי עכשיו, ממש לא. אני מרגיש מושפל, אני חש שמן, אני שונא את הקול שלי, אני ערום.

אני מושפע מהחברה, אני לא מסוגל להתעלם ממה שאומרים לי. במיוחד אם לוחצים בנקודות כואבות.

אני לא יכול להתעלם, לא באמת.

עד כה אני ריחפתי מעל העולם, עכשיו אני מתחיל לטבוע.

אני חוזר להיות רשע, רק כדי להרגיש נעלה. אני רשע כדי לא להראות שבסיס הביטחון שלי קרס, לא להראות שאני שביר, שאני פגיע.

התקדמתי בחיים, התגברתי והתחשלתי. עכשיו בשל רצף מכות לא מכוונות שנחתו בדיוק על צלקות אני חוזר אחורה. אני זוכר שהתגברתי על הדברים האלה, אבל זה לא יותר מזיכרון מעומעם. אני צריך להילחם שוב, אני צריך להתגבר שוב, אני צריך לכאוב ולתקוף ולהיות רע על מנת לשרוד. להיות שוב במלחמת התשה עם עצמי והעולם, והאין לי אויב גדול יותר מאשר עצמי?

"אנשים מתבוננים בעצמם מקרוב מדי מכדי לראות את עצמם כפי שהם." מונטסקייה.

לא פעם ולא פעמים אמרו לי שאני ביקורתי מדי כלפי עצמי, שאני דורש מעצמי דברים שאף בן תמותה לא יכול להם. יש צדק בדבריהם אבל אני לא יכול לקשיב להם כי אז אני אאבד צלם אנוש.

אבסורד שחושבים על כך, כשאני הוא המטורף שיודע שמה שאנשים חושבים הם אמת אך אני לא מאמין בו ועושה בדיוק ההפך.

זה פשוט תהליך שאני צריך לעבור. עברתי פעם אחת, ואיבדתי את התוצאות. אני חייב לעבור שוב ולצאת חזק יותר כדי שאני לא אקרוס שוב. כי האמת היא שה'חברה' היא סתם מילה, מייחסת את כל הרוע לביטוי אחד.

הפעם כן אפשר להתייחס לבויפרנד כפרמטר. כי הפעם יש לי אותו. אני יכול ליפול לאן שאני רוצה, אבל עם חיוך אחד שלו אני יכול להגיע לשמיים. אני רק צריך ללמוד להחזיק את ההרגשה הזו, למלא חדרים ולשמור למקרים שבהם אני אחוש במצוקה. הוא יכול להיות הסלע שאני נשען עליו, אבל אני לא יכול להסתמך רק עליו, אני צריך להסתמך גם עלי.

הדבר הכי שנוא עלי זה כשמשתמשים במילים שלי כנגדי. דברים שאמרתי לאנשים כדי להוציא אותם מדברים מופנים אלי ואל הצביעות שלי. אך זאת לא צביעות, מעולם לא אמרתי שאני לא סובל גם מדברים. אני פשוט טוב בדיבורים, אני יודע לנתח דברים, אם אנשים נמצאים לידי מספיק זמן ומקשיבים לי הם עוד עלולים לגלות שאני לא סתם מבלבל על פילוסופיה, אני גם יודע להשתמש בה. רבים האנשים שמבלבלים בין פילוסופיה לפסיכולוגיה, אך מאסתי בלהסביר את ההבדלים.

מאחר ואני ביקורתי מדי כלפי עצמי, מאחר ואני קטלני כשאני רוצה אני לא מקשיב לדברי. פיגור כשלעצמו אבל זאת עובדה. כשהדברים שלי מופנים כלפי זה מרגיז אותי כי אני חש לכך רק בוז, בוז אדיר שגורם לי לרתוח מאחר ואני יודע שאני אמרתי את הדברים האלה, דברים שנכונים. רק לא כשזה קשור אלי.

ירידת הערך שאני חש אינה רק עצמית, היא מכולם. אפילו פה.

מאז שיש לי את הפרו ראיתי זאת. אנשים מוחקים את המינויים שלהם, מוחקים את הקישורים של הבלוג שלי אצלהם. מוחקים אותי מחייהם כי אני לא שווה. הערך נעלם,

ללא ערך אין טעם לכלום.

ובכל זאת, אני מאוהב. ובכל זאת, יש אותו. ובכל זאת אני לא מוכן לוותר.

אני רק אהיה בחשכה, אני אשען עליו עד שאצא ממנה, הרי אף חושך אינו נמשך לנצח.

זה רק להוריד במשקל.

זה רק להפסיק לדבר כדי לא לשמוע את הקול שלי.

זה רק לחזור לתקופה שכל כך שמחתי שיצאתי ממנה.

אה כן,

חודש שמח לאב.