לאורה של מנורה, הנראת כאילו עמדה שם עידן ועידנים, חרק כיסא הנדנדה תחת משקלו של משאו. עטוף בשמיכה עבה, האזין לנהימת הכינורות האהובה עליו. הניח את משקפיו בהישג יד והחל לקרוא בספרו. מעת לעת עצר והביט באצבעותיו הקפואות והמצהיבות בשל חוסר הדם בהן. לשווא חיכך אותן זו בזו, כמעין תחינה אילמת להיווצרות אש, מקור חום, מבין כפות ידיו. בהה במפזר החום שנח לרגליו וכוון כלפיו, נחר. הטכנולוגיה המתקדמת נראתה לו נלעגת ולא עוזרת. הוא כמה לאש אמיתית ומחממת, מקור אור וחום אמין יותר, מוחשי יותר. אך במקום אח נחה לה טלוויזיה אדירת מימדים. לעיתים היא אכן מבדרת אך כעת, חושב המחשבות חשב שהיה עדיף אח במקומה. ההיסטוריה תמיד ריתקה אותו, תמיד עניינה אותו. כעת הוא ההיסטוריה.

מחשבותיו התנתקו מספרו, חזרו בעל כורחן למציאות. הוא מעולם לא אהב זאת, הוא אהב את הדמיון, את הספרים, הכל חוץ. מהמציאות.

ומה היה יכול להיות יותר נורא מהשבת המחשבות למציאות? ההימצאות עצמה במציאות. אין ספור פעמים לבו נצבט על שאינו יכול פשוט להישאב לאחד הסיפורים, או פשוט להפסיק להיות. להפסיק להיות במציאות.

הוא חשב, חשב על עצמו, על מה שעבר. והוא עבר הרבה, ועם זאת, כמעט ולא כלום. הוא שוב שקע במחשבות שנתנו לו מראה מהורהר, של איש חושב וחשוב. חולמני, תמהוני, מוזר. העדות היחידה להמשך קיומה הייתה הקרירות שהוא חש באצבעותיו. מלבדה הוא היה שוקע עמוק יותר בתוכו.

הניח את הספר כי אין עוד טעם לקרוא בו, מחשבתיו אינו מפוקסת. הניח את משקפיו על אפו וצפה בחלל. גדול, קר, חשוך, שקט. כמעט והיה אפשר לראות את האבק צונח על הכל, עוטה על החלל מעטה מלכלך.

האם כל מה שעבר היה אמור להיות כך או שהיה אפשר לבטל זאת?

השקט נראה לו מוזר, קר, מנוכר. הוא לא היה מורגל אליו, הס. ואולי כל מה שהוא זקוק זה לשתיקה ארוכה, ארוכה ומתמשכת שאף איש ממנה לא יצא.

ואולי לא, אולי קצרה, רגעית, לראות מה הוא מפסיד ולחזור לחיים.

ואלו חיים, אלו שבמציאות? הכדאי? יש בכלל אפשרות בחירה?

הוא יכול לאהוב את כולם. הוא יכול לשנוא את כולם. הוא יכול לא לבחור? אם הוא יניח יניחו לו?

צמרמורת מקפיאה משתקת כל מחשבה ומחזירה אותו למציאות,

הינך רק בן 19, איש זקן.

אין טעם להילחם, זה רק דבר כרונולוגי.

אולי האדם נמדד ע"פ מעשיו ומחשבותיו במקום בשל גילו?

שנה שעברה משהו נשבר בי כשההגדרה החדשה ל"אי" עברה עלי ביום ההולדת שלי.

עכשיו זה לא כך. הדברים השתנו, הרבה, ושוב- לא כלום.

בגיל 18 בהיתי במראה והחלטתי שאין אני מסוגל עוד לסבול את עצמי אז הכרחתי את עצמי לתעב את עצמי רק על מנת להאזין את עצמי בזעמי, על עצמי.

הבטחתי לעצמי שבגיל 19 אני אהיה מוכן לצאת לעולם. במראה חיצונית. פנימית...

אני יכול לזהור כשמש ולהיות אפל כחור שחור. את זאת אין לתקן, את זאת אי אפשר לתקן. צריך לדעת אותי. צריך להכיר, צריך להתחבר, ולא כולם מסוגלים. יש הנהנים מפן אחד וחושבים שהם מכירים אותי אך כשאני מתנהג כאני, הם מסתייגים ואומרים שאני רשע. זה לא שאני רשע, זה שאני לא מובן. אני, ביהירותי, מאמין וחושב שכל אחד מבין אותי. נאיביות שיש ללעוג לה.

אבל זה כבר עבר ממני. הנה, אני עכשיו בן 19 (או עוד מס' שעות) ואני כבר אחרי שינוי חיצוני משמעותי. אני כבר "יצאתי לעולם". הכרתי בנים, יצאתי עם בנים, התנשקתי עם בנים. איפה שהו בדרך איבדתי את הטעם לנשים, אף על פי שהן לא כמו פסל בשבילי. עם תהליך ההתבגרות שלי וההבנה העצמית על 'מה אני' חשתי את הצורך, ככל כל אדם אשר תוהה לקנקנו כך אני מניח, לקבל את "הפרס". את מה שמתקבל בסוף המאבק המתיש הזה בך, וזה בנים.

אז יש לי חבר. ויש לי אקסים, ואני רזה ואני עשיתי כל זאת לפני הדד ליין שהצבתי לעצמי.

עכשיו אני לא מוצא לעצמי מטרה, שום שאיפה. שום דרך נוראה לפגוע בעצמי רק על מנת להרגיש חי, לחשוב ולהאמין שאם אני אעשה משהו אני אקבל משהו. להילחם בי, בחברה, בעולם.

השהייה על מי מנוחות לא טובה לי. 19 שנה זה זמן קצר יחסית, אך במהלך אותן השנים כמעט ולא היו תקופות רגיעה ואולי לכן אני לא רגיל אליהן, חש מוזר שאני נמצא בהן וחש צורך לנער את העולם אם הוא לא מתנער ממני קודם.

הכל כל כך חסר תכלית שאפילו המוות הוא סתם עלה העף ברוח.

משבר גיל 19. עוד המצאה מבריקה שלי.

ויוה לזיקנה,

הביאו לי פיליפיני.

מחר, שלא כמו שנה שעברה, אני לא אצפה לזיקוקים ולרעידות אדמה. הפעם אני אהיה מוכן.

שיכחה, שקט.

הפעם השתיקה לא תהיה רועמת, היא תהיה הסכמה למה שלא יאמר: "מזל טוב".

עריכה:

כמעט שכחתי, לפני שה- 14 יכנס לתוקפו.

יום לוצ'יה הקדושה, שמח לכולם. פטרונית האור. פטרוניתו של לוציפר?