אתמול כקסם אחרי הפוסט הרגשתי יותר טוב.
הבלוג תמיד היה לי מעין תרפיה, וכעת הרגשתי זאת במלוא העוצמה.
אני כבר לא כועס על טלי, אני פשוט מאוכזב. אין לי בעיה להמשיך להיות חבר שלה, רק שעכשיו אני אקח את הכל בעירבון מוגבל.
היא הראתה לי איפה אני עומד בהיררכיה של החברים שלה: מחוצה לה.
היא העדיפה לצאת עם חברים שלה ולא להתקשר אלי. טוב, היא בחרה ואני מניח שזהו זה.
עכשיו אני צריך לעשות בקרת נזקים- דיאטה. יש לי איזה 3 קילו להוריד. ואז עוד 9 וזהו.
בויפרנד מושלם. מאז שהתחלתי להרגיש רע הוא לא מפסיק להתקשר. הוא כל הזמן מתקשר, וכשאני אומר כל הזמן אני מתכוון לכל הזמן. הוא מצליח לשפר לי את המצב רוח, למרות שלרוב זה רק לטווח קצר.
אבל עכשיו, אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם אני חושב שמעל פני השטח הכל בסדר.
אני השלמתי עם זה, איכשהו. אז אני לא כל כך חשוב לה כמו שהיא לי, לא נורא.
הבעיה היא שאני לא כל כך בטוח שזה הסוף של העניין. אני חושש שעמוק מתחת לפני השטח הדברים עדיין גועשים למרות שאני לא רואה זאת, ולבסוף הכל יתפוצץ.
אני יודע שזה לא הסוף של הכל, ומה שאני מרגיש עכשיו זו אשליה מאחר ואני מתחיל להסתגר בבית. אני לא רוצה לצאת, אני לא מוצא טעם לצאת.
אחד הסימפטומים למלנכוליה זאת הסתגרות בבית ואי יציאה. שזה די אירוני נוכח העובדה שזה בעצם כניסה למעגל שרק מזין את עצמו,
אבל בכל זאת, אני לא רוצה לצאת. מה הטעם?
ומה הטעם בחברים אם הם לא זוכרים שיש לכם יומלדת למרות שאת היומלדת שלהם הפכתם ליום לאומי?
אני כל כך מאוכזב ממנה, כי אני ממש לא ראוי ליחס הזה.
אני לא רוצה לנבור בזה יותר מדי. אם אני אנבור בזה אז אני אגיע למסקנה שהפיתרון העדיף יהיה שאני אזרוק אותה מהחיים שלי. הבסיס עצמו קיים, כבר מזמן אני חש "נבגד" על ידה ושהיא לא משקיעה בי כמו שאני משקיעה בה. אבל לזרוק אותה? אני לא רוצה. אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו, היא עדיין היצור הכי קרוב אלי, עד כמה שזה מצער.
בפעם הראשונה שידידה שלי הרימה ידיים ואמרה שהיא לא יכולה יותר, זה פגע בי מעבר לכל דבר אחר שהרגשתי.
עכשיו, שזאת הפעם השניה אני מחוסן יותר אבל בכל זאת נפגע.
פעם שלישית זה לא יקרה,
ראו אותי כסגור.
מה שמצחיק, זאת העובדה שאפילו הבלוג שלי אינו מחוסן יותר.
אבל למה רק להעיק עליכם? בוא נזוז מהאמת הכואבת והלא מעניינת.
אתמול היה לי מבחן בהידרוסטטיקה והידראוליקה,
לא הבנתי שאלה אחת כי היא הייתה בניסוח של רוסים (נו, מרצה רוסי) אז שאלתי את אחותי את האות שאני מחפש, היא ענתה. אנחנו היינו מול המרצה.
מרצה: "אז לתת לאחותך חצי מהציון שלך?
אני: "אבל מה היא תעשה עם 150?!"
מרצה: "למה אתה חושב שתקבל 100?!"
אחר כך אנשים מתלוננים לי שאני ביץ'. מה אתם רוצים?! אני לומד את זה!
זה לא שלג.
שכחו מאיילים מעופפים, סנטה רוכב על הפוני הלבן.
(המדוזה שהעלתה סוף סוף את העיצוב ומקווה שהוא לא משעמם או לא מוגזם, למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה הכותרת קטנה יחסית וצולעת, סלחו לי)
אה כן! וחתימה חדשה לפי בקשת לוצי, כלומר, הוא עוד לא עשה את סנטה.
אז סנטה, אם אתה שומע אותנו, לוצי רשם אותך ב-To Do List!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy