מאחר וקסיופאה ביטלה לי יכולתי להמשיך לישון עוד שלוש שעות ואז נסעתי לת"א, כדי להיפגש עם בויפרנד. כשהגעתי לצמת קפלן ירדתי מהמונית (שלמרבה הפלא תפקדה מצוין והנהג אפילו היה חביב) והלכתי לדיזינגוף סנטר כדי לקנות לאחיות שלי ספרים. 8 מהם. בתיק שלי היה גם את העותק השביעי של הארי פוטר, שאותו אני הייתי אמור להעביר לבויפרנד שיקרא. בחנות ראיתי ספר נחמד וקניתי אותו לתאומה שעדיין לא קניתי לה מתנה.

בויפרנד לא מבין למה אני קונה להן דברים, כי כל הזמן נראה לו שאני קונה.

כי אני קונה.

כי הן אחיות שלי. כי אלו דברים קטנים שאפשר לקנות, כי זה נחמד.

זה שיש רגעים שאני לא יכול לסבול אותן, והן בעצם רק תוקעות לי סכין בגב וכל הקשר שלנו הוא חד צדדי לא אומר שאני לא אח שלהן.

זה אומר שאני אידיוט. וכולם אומרים לי את זה, אבל הן אחיות שלי.

לא יודע, אני לא יכול באמת לנתק את עצמי מהן. וזה לא שיש לנו קשר בנינו, זה לא שאנחנו מדברים זה לא כלום. פשוט שיש משהו שאני רואה ואני יודע שהן אוהבות את זה, אז אני קונה להן את זה.

אבל בואו נחזור למציאות:

כשסיימתי את הקניות עמדתי כשביד שלי ישנם 9 ספרים, ועוד אחד בתיק. הייתי בטוח שהגב שלי יקרוס אבל מתברר שלא, התיק שלי היה אפילו קל. אולי פשוט הרגשתי טוב כי אני הולך לראות את בויפרנד.

כשחזרתי לעזריאלי הלכתי למצוא לעצמי סלט לאכול. כשעמדתי בתור לאחת עמדות הקניה עמד לידי בחור. הומו. עם סקיני, מחשוף, משקפי שמש, גבות, סומק, פדיקור.

אני לא בטוח לגמרי מי התחיל את השיחה (ויש לי חשד די גדול שזה היה הוא) אבל לאחר החלפת מילים הבנתי שהבחור מנסה להתחיל אתי, או משהו כזה. כשקיבלתי את הסלט שלי הסתובבתי והלכתי משם הכי מהר שאני יכול. עברתי לחצי השני של הקומה והתיישבתי כשאני אומר לעצמי שהצלחתי. לאחר חמש ד' הבחור התיישב לידי.

אני בהלם שואל אותו מה הוא רוצה והוא אומר שכלום. המשכתי לאכול, כשמבטי השואל לא ירד ממנו. כשהוא ראה שאני עומד לסיים וללכת הוא שאל אותי אם הוא יכול לקבל את המספר שלי. עניתי לו, "לא, תודה" והלכתי. הוא המשיך ללכת אחרי. ברחתי לשירותים.

כשיצאתי מהם הוא לא היה בחוץ והלכתי לחכות לבויפרנד לחוץ.

הומואים תל אביבים מפחידים!

כשחיכיתי לו ראיתי זוג הומואים חולף לידי, כשאחד מהם ניסה להחזיק את היד של השני בהליכה והשני כל הזמן התחמק. זה הזכיר לי את בויפרנד ואותי. רק שהיה אפשר לחשוב שאני אהיה זה שינסה להחזיק לו את היד.

אני לא יודע למה, אבל לא הכי נח לי להחזיק את היד שלו כשאנחנו הולכים ברחוב, שזה אבסורדי לחלוטין כשחושבים על זה מאחר וזה היה אחד הדברים שרציתי.

גם חשבתי שאני אהיה הקיטשי בנינו, אבל מתברר שהוא גם, ואולי אף יותר ממני.

ככל שאנחנו יותר זמן ביד אני מבין עד כמה אנחנו דומים, עד כמה אנחנו מתאימים.

ישנם אנשים שהם רשעים, לא רעים, רשעים. כחלק מהאישיות שלהם. רוב האנשים בעולם לא מבינים אותם, הם רואים את הערות שלהם כנבזיות ותוקפניות מדי, כשאותו האדם המעיר אומר זאת להלצה.

רק אותם אנשים, רשעים, יכולים להעריך את הרשעים האחרים. יש להם את אותו הראש, הם היחידים שיכולים להבדיל באמת ותמיד מתי האדם רציני ומתי הוא צוחק.

אני כזה, ולשמחתי בויפרנד גם כזה. אם הוא לא היה היו לנו הרבה בעיות, כי באמת שאנשים לא תמיד מבינים אותי.

האמת היא שאני אוהב אותו יותר בגלל התכונה הזו, הוא טוב בזה. אני תמיד צוחק מהערות שלו.

למרות שאם נהיה כנים, הוא אולי טוב בזה, אבל אני אשף בזה.

אני לא בטוח לחלוטין שאתם מבינים עד כמה זה חשוב שהוא מבין אותי בעניין הזה, כי זה באמת חשוב.

אפילו עם אסקלפיוס היו לי התקלויות בגלל שהוא לא הבין שאני צוחק. והוא אדם עם אינטליגנציה.

אתו תמיד יש לי קטעים מצחיקים. במיוחד כשאנחנו יחד. במיוחד כשאנחנו בעזריאלי. במיוחד כשאנחנו בגג של עזריאלי, מתמזמים.

גילינו למשל, שדתיים אמיתיים ממש שקטים. תמיד שהם עברו לידנו לא הספקנו להפסיק ולזוז כי לא שמענו אותם.

כמו כן יש את סוג האנשים שרואים אותנו, קולטים מה אנחנו עושים אף על פי שהסתדרנו, ואז חוזרים שוב באותה הדרך. קרה לנו עם בן ושתי בנות אתמול. הבחור היה מכוחותינו, זה היה ברור כי הוא סקר את בויפרנד טוב טוב. אני שלחתי אליו מבט מרתיע. כשהם עשו את הסיבוב שלהם וחזרו להפריע לנו שוב, אחת הבנות ניסתה להגיד 'אוי ויזמיר'. רק שהיא נכשלת והיא לא ביטאה את זה נכון, אז תיקנתי אותה ואז אמרתי לה: "קיסן אטוחס ארים אין ארים." מה היא משחקת אותה יודעת יידיש?

ולא, אני לא רוצה שזה יקרה. יש לי חבר והיא בת.

הקטעים האלו היו נחמדים, כי גם אנחנו השתדלנו להיות נחמדים. אבל היה קטע אחד שבויפרנד לא היה נחמד.

מישהי התקרבה, שמעתי אותה וניסיתי להפסיק. בויפרנד רק משך אותי שוב אליו והייתי צריך להילחם בו שיפסיק. הבחורה ראתה את זה, והתחילה להצטער ולהגיד סליחה על זה שהיא הפריעה לנו ועקפה אותנו.

נראה לי שבויפרנד עושה את זה רק בשביל הצומי, אבל מסכנה הבחורה!

כשהסתובבנו בעזריאלי נכנסו לגרם מדרגות נידח, ואז ראיתי שלט זוהר בחושך שכתוב עליו "מרחב מוגן". חשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שאני צריך לחדר, אז אמרתי לבויפרנד לשמור והורדתי אותו.

עכשיו אני יכול לתקוע לי אותו על התחת. הסיכוי שמשהו יחדור לשם הוא כמעט ואפסי.

היום קמתי בבוקר ושקלתי מה לעשות.

יש לי עבודה במיכשור לבקרה שאני צריך לעשות.

יש לי פרוייקט שאני צריך להמשיך.

יש לי ספרים שאני רוצה לקרוא.

יש טלוויזיה.

יש מחשב.

אז הסתובבתי לצד השני והמשכתי לישון.

עד שאכילס התקשר אלי.

שאל מה אני עושה, אמרתי שכלום ונפגשנו.

הוא היה בדרך לרופא כי הוא מתפרק. הצבא עושה את זה לאנשים.

הוא חמוד. אני אוהב את התספורת הצבאית שלו, יותר מאשר השיער הארוך שהיה לו. והמדים הופכים אותו ליותר יפה.

ועכשיו אני בבית לבד כשתקוע לי משהו בגרון, אני לא מרגיש טוב ולא עשיתי כלום, במיוחד לא את העבודה ואת הפרוייקט שאני צריך למחר, אז חבל.

אני אמשיך לבהות בחלל.

ואם אתם תוהים לעצמכם אם אני בסדר בתחום הנפשי- אז לא.

אבל 'ששששששששששששש' אל תגלו לי, אולי אני לא אשים לב.