מדי פעם, לעיתים רחוקות, קורה לאדם דבר נשגב אשר הוא קורא לו "התגלות אלוהית". כאילו האסימון לקיומנו כאן נפל עליו, ועכשיו הוא מבין את הכל.
לי זה גם קרה.
להיות חולה בימים החופשיים שלי- מעפן.
ביום שלישי הייתי אמור לקום מוקדם, לסדר את החדר, ללכת לסדר לסבתא וסבא את הצנרת, ולצאת בערב עם אכילס.
במקום זאת ישנתי עד 2 וחצי בערך, כשאכילס התקשר ואמר שהוא מבריז לי והוא לא יבוא לישון אצלי.
זה הסתדר לי מצוין מאחר ולא הרגשתי שאני יכול לקום מהמיטה.
ב4 קמתי מהמיטה, והסתחרר לי הראש. לקח לי חצי שעה להתלבש (על השעון!) וכשהצלחתי לחצות את המסדרון ולהגיד לאמא שאני הולך להורים שלה, היא נזכרה להגיד לי שהיא התקשרה אליהם ואמרה שאני לא בא.
התקשרתי לסבא ואמרתי לו שאני בו.
הוא אמר לי לא, וניתק לי.
כשחזרתי למיטה לא היה לי כוח להתפשט, אז פשוט נרדמתי.
בזבוז של יום.
היום בבוקר קמתי מוקדם, כי אכילס אמר שהוא יבוא אלי.
חכתי שהוא יתקשר, אבל הוא לא.
כשלבסוף הוא התקשר, התברר לי שהוא איבד את החוגר שלו. הגאונות.
למרבה המזל הוא גם מצא אותו, אבל אני די בטוח שסנטה סידר את זה כדי שהוא יבוא לראות אותי.
כשיצאתי לראות אותו, שמתי לב שאני לא מאוזן.
הראש הסתובב לי ולא ראיתי טוב.
ככה מרגישים שנמצאים בהיי?
כל הדרך צחקתי מזה. טוב, מרבית הדרך.
בחלק האחר של הדרך די מיהרתי כי אופנוע של זק"א עקב אחרי. ולא, אני לא פרנואיד.
הוא עלה על המדרכה ונסע אחרי, לאט לאט, בלי לצפצף. הוא פשוט חיכה שאני אתפגר מולו כדי שהוא יקבל עמלה על הגופה שלי.
הייתי צריך לספר לו שאף אחד לא ידרוש את הגופה שלי, נכון?
כשהגעתי לאכילס הוא צרח עלי שהנחתי לו לחכות. אני השתעלתי כתגובה.
הלכנו לקניון והוא החליף לאזרחי.
אני חושב שהוא נראה יותר טוב על מדים.
כשהוא המשיך בטיול הארצי שלו, הלכתי לסבא וסבתא, כי כבר הייתי באזור.
כשנכנסתי אליהם הביתה שניהם התחילו לצרוח עלי שקר בחוץ, ושאני חולה, ולמה אני יוצא מהבית, ושאני חיוור, ושאני לא לבוש מספיק.
סבתא המשיכה לצרוח עלי כשהיא שמעה שלא אכלתי.
באמצע הצעקות שלה סבא אמר: "טוב, נו, אם כבר באת, אז תחליף לנו ברז."
כשסיימתי להחליף להם את הברז טיפלתי בשאר הצנרת בבית.
כשבאתי ללכת שניהם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח.
סבתא: "לאן אתה הולך?"
אני: "הביתה, אני לא מרגיש טוב."
סבתא: "ואתה יודע למה אתה לא מרגיש טוב?"
אני: "כי אניח חולה."
סבתא: "לא! זה כי אתה טיפש ואתה לא אוכל!"
בסוף אכלתי קערת מרק, כי אם לא אז לא היו נותנים לי לצאת.
כשהייתי בדלת, סבתא שוב עצרה אותי.
היא הביאה לי סוודר ושאלה אם אני רוצה צעיף, ורוד.
אמרתי לא תודה ובאתי ללכת, כשהיא הוציאה לי צעיף סגול. כי הצבע הזה כבר בסדר.
לא ממש.
אנשים הסתכלו עלי ברחוב.
נזכרתי מתי הרגשתי כל כך רע בפעם האחרונה, שנה שעברה.
אז הבנתי עד כמה מגניב זה אנורקסיה ובולמיה.
כי לרוב לא אכלתי, כי לא היה לי תאבון.
וכשאכלתי, אז הקאתי את זה.
אבל אין לי כוח לאנוקרסיה ובולמיה.
מצד שני, אין לי כוח לאכול.
מחר יש לי תור לרופא. אא"ג.
שזה מצויין, כי יש לי בעיות באף אוזן ובגרון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
