גם אתם שמתם לב שפתאום נדמתי?

זה לא כי אין לי זמן לכתוב, זה לא כי אני לא רוצה, זה לא כי אני לא יושב מול המחשב על הוורד, זה שאני לא יודע מה לכתוב.

מעולם זה לא קרה לי. תמיד היו לי מליון ואחד רעיונות לכתוב עליהם, תמיד היה לי עניין כלשהו, אפילו אם זה היה רק בשביל להצחיק.

וכן ממשיכים לקרות לי דברים מצחיקים בחיים אבל משום מה זה לא מתחבר לי לפוסט.

אני בטוח שאם אני אתאמץ אני אצליח להוציא אחד אבל זה לא ירגיש לי נכון.

אני מרגיש מוזר.

כבר יומיים שאני לא חושב.

לא משהו עמוק.

אני מרגיש חלול.

תמיד חשבתי, אהבתי לחשוב, אני אוהב לחשוב, אני רוצה לחשוב. למה אני לא מצליח?

אני לא הייתי צריך להתאמץ בשביל חשוב, ועכשיו, אפילו שאני כן, זה לא עובד.

משהו נשבר אצלי?

אני צריך לחשוב. חשיבה היא צורך קיומי בשבילי. לנתח הכל, כל דבר, גם אם הוא הדבר הכי קטן וחסר חשיבות שיש.

כי לחשוב, זה משמעות.

משמעות הקיום היא חשיבה, ייצור גלי מח מקפצים.

אני מרגיש חסר תועלת, ערך, חשיבות, משמעות.

אין לי משמעות.

כשאני לא חושב, אני מפסיק, אז אני באמת מפסיק.

כל מהותי היא חשיבה, כל האישיות שלי מתרכזת לכדי חשיבה מושחזת, עתירת דילמות והצעת רעיונות.

אם הלשון היא הנשק שלי, והיא הנשק הכי יעיל שלי, החשיבה היא התחמושת.

זה לא פועל בלי אחד השני.

אני באמת לא יודע למה זה קרה, כי לא יתכן שפשוט כל בעיותיי נעלמו, אז למה לעזאזל המח שלי עשה ריסט ונשאר במצב הזה?

אני צריך אותות חיים, אני צריך לחשוב. אני צריך לחיות.

דף לבן זה יפה,

אבל רק למוות.