אני אוהב את סבא שלי. הוא תמיד יושב זקוף קומה ומדבר רק כשצריך. כמו כל אדם בגילו הוא אינו מברבר על כל שטות ולפעמים שתיקותיו ארוכות. אך כשהוא פוצה את פיו יש להקשיב בשל החוכמה העמוקה שנמצאת בדבריו. לאחרונה הייתי אצלו כשמקרה כזה קרה.
סבא: "זלדה!
אני לא מוצא את הגרביים!"
אתמול בויפרנד בא אלי. לקחתי אותו לצוקים, להראות לו את הנוף המרהיב של הים בעת השקיעה. אין לחקות את רחש הגלים אשר מתנפצים על הסלעים, אין להביא תמונה כה מושלמת של צביעת הכחול-ירוק הנוגה של הים ע"י הקרניים הכתומות של השמש. אין למצוא אף גוון של סגול שצובע את השמים באותה העת. אווירה רומנטית מהסרטים, מבוטאת לכל מי שרק רוצה. תחושה קסומה נכנסת בצופה של אותה השעה, תחושה מדהימה שאין לה אף אחת אחרת, כאילו הטבע ביטא בכל כוחו את רגשות המאוהב.
קיצר רציתי סקס.
כשאנו מתיישבים חשים את הרוח הנעימה על עורפנו ושפתנו נושקות, שמענו קולות. הפסקנו. ילדים.
שוב נשקתי לו כשאני שואל אותו אם הם באים. הוא עונה שרק אחד, והוא כבר הלך. נשארים בתוך ההרמוניה הקסומה של השעה כשענינו עצומות ושפתנו נושקות.
ואז קבוצת האידיוטים הופיעה.
אחד אחרי השני עוברים אותנו, כשאחד שואל לאש לשם הצנעת העניין שמצאו בנו.
בויפרנד מתפוצץ מצחוק ומתקפל. הם חושבים שהוא יורד לי.
אני בוכה כי זה לא נכון ומודיע להם.
הם חוזרים ומתיישבים אתנו.
שעה שלמה ישבנו כשאנו מחובקים והם חוקרים. בויפרנד אהב את תשומת הלב. אני הייתי ממורמר. זה אמור להיות הזמן שלנו, לא של "יוווו הנה הומואים!".
ובכלל, מה לעזאזל קבוצת ילדים בני 14 עושה שם, מה הם לא יודעים שלשם זוגות הולכים?!
אחרי שעה זה הספיק לי ואמרתי לו שאנחנו הולכים. בדרך שאלתי אותו: "איך זה להיות מתוסכל מינית?"
בויפרנד: "כאילו שאתה לא יודע."
העיקר הוא אומר שאני הביץ' מבנינו.
הבייבי שלי סוף סוף מדבר.
למדתי אותו קבוצת מילים שתמיד לומדים אותה ראשונה, בכל שפה.
המנחה משום מה לא התלהב כל כך ושאל אותי מה יקרה כאשר הוא יצטרך לדבר עם המנהלת.
אמרתי לו שהיא תיווכח באוצר המילים המגוון שלו.
מלבד זאת, הוא ושאר האנשים התחילו לדבר על תרגילי כושר וכל מה שנוגע לכך כמו מה צריך לאכול ואיזו התעמלות עושים.
אז מה כבר יכולתי לעשות?
הדבר הכי קרוב לספורט אצלי זה לפקוח את העיניים בבוקר.
לכן לימדתי את הרובוט שלי לקלל^^
עכשיו צריך ללמד אותו ללכת.
בזמן האחרון אני מוקף יגון.
אני לא יכול להתעלם מכך.
אם מישהו זקוק לי, אני אהיה שם בשבילו.
במיוחד בגלל שכשאני הייתי צריך שיהיה אתי מישהו, לא היה.
אז זה עולה. עולה הרבה. וזה זמנים ונסיעות.
אז במקום לקנות בגדים אני נוסע. כי זה יותר חשוב, וחוץ מזה יש לי בגדים. רק שהם לא טובים עלי. אז לא נורא.
אני בכל מקרה מתגייס עוד שלושה חודשים, וממתי דברים ללבוש זה משהו חשוב כמו חיי אדם?
אוף. רציתי לכתוב פוסט מצחיק לתחילת החודש, אבל אני אוגר יותר מדי דברים. אני, עד כמה שמפגר זה יכול להישמע, עמוק מדי. אני לא יכול להתעלם.
הגעתי למסקנה שיהיה לי הרבה יותר קל לשנות את העולם כולו מאשר את האישיות שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy