אני לא נוהג למחוק פוסטים.

אני פשוט אכתוב עוד אחד היום.

אז חשבתי.

וחשבתי יותר.

ואחרי שבכיתי וכאבתי, בה הכאב הפיזי.

וזה לא עוזר וזה לא פותר זה רק כואב, יותר.

אני מותש לגמרי.

יישארו לי צלקות מהערב הזה.

יש לי גם כוויות.

אבל הכאב הפיזי הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש בפנים.

אני מרגיש יותר מדי, מתברר.

פני יבשות כעת.

לא אבכה עוד.

לא אתלונן.

בכלל, אני מעדיף לא להרגיש.

אני לא רוצה להרגיש.

החלטתי לא להרגיש.

בסוף, אחרי שחשבתי, אחרי שחטפתי מכות, אחרי שריסקו אותי פיזית ונפשית ישבתי עם עצמי וכוס תה.

אני לא סובל תה.

אני אף פעם לא שותה תה.

עכשיו אני תחת עייפות.

אני רוצה לשקוע לתוך אמבטיה חמה.

להרגיע את כל השרירים הדואבים, במיוחד המרכזי שבניהם.

הגזמתי.

הלכתי שולל אחר מחשבותיי.

אני מפסיק לכתוב על החיים שלי.

אני אחזור להומור.

זה הדבר היחידי שאנשים מעריכים אותי בו.

מטופש ככל שזה יהיה, אני סתם ילד שרוצה שיאהבו אותו.

מטופש ככל שזה יהיה, זה לעולם לא באמת יתקיים.

הרגשת הנחיצות בקיום שלי דעכה היום כמעט ולגמרי,

נתנו לי את ההרגשה שאני לבד לא שווה, שאין להתאמץ בשבילי.

ואולי, זה נכון.

איזה נכסים יש לי?

אני רוצה לישון.

פתאום גודלה של המיטה לא מפריע לי. אני לא מתעצב מהידיעה שהיא תרגיש לי ענקית וריקנית כי בויפרנד לא שם.

הוא רחוק, כל כך רחוק.

כולם לפתע, כל כך שונים. רחוקים.

סנוורתי את עצמי בחודשים האחרונים, הלכתי שולל אחרי האורות שאני הדלקתי. לא אחרים. לא פלא שהם אינם משייכים אותם אליהם.

עייף. כל כך עייף.

אני הולך לישון עכשיו.

אני לא רוצה להתעורר.

אבל אל תדאגו,

יהיו עדכונים.

מצחיקים ומבדרים, כמו שאוהבים.