"שיקרתי שאמרתי שהכול כל כך נפלא

                                                   כי שום דבר בעצם לא היה נכון..."

בזמן האחרון שולטת בי התחושה שאסור לי לכתוב כאן דברים שהם אינם בגדר הומור מובהק. אנשים לא אוהבים את זה, אנשים לא מגיבים על זה, אנשים בורחים מזה.

אלו שלא, מבקרים אותי על זאת. קוראים לי פחדן טיפש וחסר תועלת.

תמיד בזתי לאנשים שאינם מסוגלים לכתוב את דבריהם בבלוגם בשל קוראיהם.

תמיד אהבתי את אותם האנשים, שהרי הם ניחנים בחברים ויש להם מספיק אינטליגנציה שאומרת להם שיש דברים שלא צריך להגיד על מנת לשמור על הקשר.

תמיד חשבתי שהרגע בו האדם לא יוכל לכתוב בבלוגו, יהפוך אותו לאבסורד מהלך.

אתם לא חייבים לקרוא, אתם יודעים.

אין כאן חוכמה, כמו שאנשים נוהגים להגיד לי.

אין כאן לשון חדה, כמו שאנשים אוהבים להזכיר.

אין כאן שפה צחורה, כמו שכל אחד שיודע עברית יכול לראות.

אני מתוסכל, מדוכא, מפוחד, תשוש, כועס, זועם, מאוכזב, עצוב.

ראיון הפרט שלי הלך טוב. שיתפתי, סיפרתי וכהרגלי שפכתי את התעללות חיי בקור רוח.

משקית הת"ש החליטה למלא לי טפסי חייל בודד. הוציאה לי רשימת מסמכים שאני צריך לשלוח להם ולקחה אותי לקצינה שאני אצהיר בפניה. אמרה גם שיהיה ביקור בית כי זה פרטני אצל כל אחד.

יצאתי מהלשכה וחשתי איך לפתע החוסן שהיה לי והביטחון נעלם.

התחלתי לרעוד וחשתי בחילה. הסתובב לי הראש וראיתי שחור.

מה לעזאזל עשיתי?

מעולם לא הוצאתי את זה לגורם חיצוני, שגם יכול לעשות עם זה משהו.

הבושה עלתה וצבעה את פניי באדום עז. החום הסחרור ואי האכילה גרמו לי להתיישב על המדרגות מחוץ ללשכה.

אני לא יכול לשלוח את המסמכים. אני חייב להכשיל, מספיק הייתי מטומטם וסיפרתי לה הכול.

יהיה ביקור בית. הביקור בית יכשל. יראו את תלוש המשכורת של אבא וירימו גבה, ישאלו והם ישקרו.

כשהגינה ירוקה לאף אחד לא אכפת מה הולך בתוך הבית.

זה שההורים שלי לא מכלכלים לא ישנה לצבא דבר, אם הורי יגידו שהם יכולים לכלל. במיוחד עם המשכורת של אבא. אז מה אם הם לא מתכוונים לכך והם מתנכרים לי?

אני לא רוצה להיכלא לסיטואציה שבה הביקור נכשל ואני נשאר לעמוד לבד מול זעמם.

אני מפחד לפתוח את תיבת פנדורה, אני לא מספיק כוסית בשביל זה.

"התבונה האנושית היא חרב פיפיות מסוכנת." (מישל דה מונטן)

אני מאוכזב, יותר מעצמי והפגיעה שיצרתי אצלי (למרות שקרוב לוודאי שהדבר נעשה למעני), מאשר מאחרים.

אני צריך להפסיק להאמין ביחסי גומלין שוויוניים. ידידות כנה יש רק בסרטים, אני מניח.

נפגשתי עם טלי היום, לפני שעתיים בערך. הוצאתי עליה את כל התסכולים שלי מהכול. ממנה, מאותו אחד שראיתי בו החבר הכי טוב שלי, מהצבא, מהלוויה, מהכול. כול מה שהעיק עלי יצא עליה. היו צעקות, היו צרחות. התעלמויות, שתיקות מעיקות ושוב צעקות. בסוף חיבוק והבטחה לעתיד טוב יותר. ספרתי לה על ההלוויה. ספרתי לה שבכיתי כשראיתי את סבתא שלי בוכה. עלו לי דמעות כשסיפרתי. אפילו עכשיו.

עדיין לא התאבלתי. עדיין לא בכיתי. כשהייתי עם בויפרנד לא חשתי צורך, אבל עכשיו שוב הכל עולה ויחד עם הכל זה כמעט והרסני. אני חושב שאתו לא חשתי אֶבל כי אני מרגיש בטוח ומוגן.

כשחזרתי הביתה, הילכתי ליד הרדוף הנחלים כשאני מעביר את האצבעות שלי על עליו ואז על שפתי. התיישבתי מתחת למנעול הדלת כשאני לא יודע לאן אני הולך, לאן אני אמור, והאם בכלל כדאי לי לסובב את המפתח.

עכשיו, כשאני מסיים את הפוסט אני לא יכול שלא לתהות לעצמי אם אני זה שגורם לעצמי את כל זה.

אני מרחיק ממני אנשים? נותן להם את התחושה שאין הם יכולים לדבר אתי?

אני מבולבל.

אולי לא באמת כדאי לי לגלות מה אנשים חושבים עלי, זה יפגע בי.

למה אני לא טיפש?