היה לי מה לכתוב. זה היה יכול להיות אפילו מצחיק אבל...

חזרתי הביתה.

הדבר הראשון שאמרו לי אחרי ששמתי לב שאימא לא בבית הוא שסבתא בבית חולים.

הייתי צריך להיות עכשיו אצל סבא, לישון אצלו, אבל הוא גאה מדי אז הוא לא נותן לי.

במקום זאת מחר אני ארוץ אליו בבוקר, כי אז, לא יהיו לו תירוצים ללמה אני צריך להישאר בבית.

זה די ניתק אותי מהכול. מהחרא שאני עובר בצבא, מהרגליים הנשלחות להפיל אותי מהקצונה, מהעבודה הבלתי נגמרת שמנהל העבודה שולח אותי, מהמכות שאני חוטף מכמה מהחיילים,

מהטיפול בנוגע אלי עם כל קציני בלי לפגוע במישהו שהוא לא אני,

לספוג את הכול להרים את הראש ולהצהיר בגאווה שאני אהיה קצין.

עכשיו זה לא נראה שווה את זה.

ממש לא.

למרות שממזמן הייתי צריך לוותר,

למרות שהקצין החטיבה שלי אמר לי שהוא מצטער שנפלתי בין הכיסאות ואני רק אוכל חרא,

למרות שאני לא צריך להתמודד עם זה,

למרות שאף אחד לא מבין למה אני עדיין מתעקש ולא מוותר.

זה כבר לא קשור אלי. זה לא משהו שאני יכול לעשות על מנת לשנות משהו. זה שאני יכול לכעוס ולהאשים את עצמי, למרות שאני לא אשם בכלל.

אין לי שום מקום לזרוק עליו ולהאשים אותו ובכך למצוא נחמה.

היצורים היחידים שאני מוכן למות במקומם בלי לחשוב בכלל הם בויפרנד סבא וסבתא.

הם נתנו לי כ"כ הרבה, שינו אותי, בזכותם אני חי קיום. חד וחלק. אם לא היה לי אחד מהם, כבר הייתי בקבר.

והכי מעצבן, תהיה העובדה שלא ישחררו אותי בשביל לנסוע לבית חולים. שזה לא יזיז בכלל למנהל העבודה שלי.

ברביעי גיליתי את הפנים האמיתיות שלו כשרב הסרן הגיע לדבר אתי. הוא אחד האנשים היותר נבזיים מגעילים ודוחים שפגשתי בחיים שלי. אני לא רוצה אף קשר אליו. אני שונא אותו.

לעיתים נדירות אני בחר לשנוא אדם בלי אפשרות לערער על כך. אם אני לא טועה, זה רק האדם השני שאני מחליט זאת עליו. אבל הוא פשוט כ"כ...

חרא.

וקשה לי. ואף אחד לא יודע עד כמה.

אפילו אני לא. רק אח"כ, כשאני מספר לאנשים, כשאני כותב להם, אני מבין עד כמה נורא זה נשמע.

רק לי, כשאני חי את זה, זה לא מזיז ממש. כי אני רגיל לסבל עד כמה שרע זה יכול להישמע.

כי לחטוף מכות, אני רגיל מהבית.

כי לזלזול ואי אמון בי, אני מכיר מהבית.

כי שחיקה נפשית, אני מכיר מהבית.

ותמיד המשכתי הלאה. ותמיד הרמתי את הראש.

ותמיד הגנתי על אותם אנשים שפוגעים בי. רק כדי שהם לא יסבלו. שהם לא ידעו כאב מהו. שלא יהיה להם רע.

כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך." וזה למה אני אוהב את האישיות שלי.

בסופו של היום, היא אחלה. השאלה היא האם היא תביא אותי למשהו.

ואני מתחמק. כי אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא רוצה להאמין שזה נכון. אני בורח.

מזל שמחר אני רואה את האלים בבית של כרונוס.

מזל שיהיה אלכוהול.

הגיע הזמן להשתכר למוות.

עד שאני אקיא את הנשמה ולא אזכור כלום.

אולי אפילו את העובדה שסבתא בבית חולים.