Cause nothing's going right'
And everything's a mess
And no one likes to be alone

שבת, צהרים. ירדתי למטבח כשקול צעדי מהדהד בין הקומות.

צפיתי בחלון אשר הכניס פנימה את אור השמש. אשליה. בבית הקור שולט, לרוב כשאני יוצא אני חש בחמימות המתפשטת בגופי העטוף בבגדים. אירוני לחוש להט כשיוצאים מן המבנה אל הגשמים שבחוץ.

מצאתי במטבח את תאומתי, שאלה אותי אם אני רוצה קפה. הסכמתי, לעיתים רחוקות היא מציעה להכין לי, תמיד אני זה שמכין וכל אחד מתפזר לחדרו.

הפעם נשארנו שם, ישובים לשולחן.

צמרמורת חלפה בגופי וחפנתי את הכוס קרוב אלי.

צפיתי בה, גם היא חשה את הקור בבית.

שבת שקטה, ואולי בגלל הסיבה שרק תאומותיי ואני בבית.

החלטתי שזו הזדמנות ולנסות ולתקן את הקשר בנינו.

אני יודע שהיא זקוקה לו, רוצה, כמיהה. ואני...

אני לא. אני המשכתי הלאה. אני כבר חתמתי את ההחלטה ואולי זו אחת המגרעות שלי, ברגע שאני חותם על עסקה אני לא מתלבט שוב לעולם.

אני מרחיק את משפחתי, אני לא משתף ואני לא מכניס אותם לחיי. בפעמים המעטות שאני אכן עושה זאת, כיד המקרה, אני מתחרט על כך.

כחלק מהתהליכים האחרונים שאני עובר, ובמיוחד לאור ניסיונה לפני שבוע או שבועיים, החלטתי לבדוק את הנושא שוב.

דברנו.

בפתיחות.

שיתפתי אותה במחשבותיי על בנים ומה שהולך אתם. בייחוד על מה שלא הולך אתם וחוסר ההתפשרות שלי על סקס כגחמה.

עלה שמו של בן זוגי לשעבר, היא טענה שיש שם עוד משהו.

תיקנתי אותה. הוא בן זוגי לשעבר. הוא לא אקס. הוא תמיד יהיה מעל כולם, בכל זאת, היינו למעלה משנתיים יחד. אך הוא לא הבחור הראשון והאחרון שהייתי אתו, הגדרתי את עצמנו במערכת יחסים אמיתית וזו היחידה שחוויתי עד כה.

עם זאת, מה שהסכמתי אתו בעבר אני לא אסכים כעת. כיום אני בספק אם היינו מחזיקים מעמד מעל לשנה.

התבגרתי, גדלתי ועיצבתי את עצמי. אני יודע מה אני רוצה ואני מסכים בין עצמי לעצמי להישאר לבד אם לא אמצא משהו שאני רוצה.

בכל זאת, אני עושה זאת כבר שנתיים.

זה לא שאני לא מוכן להתפשר, אני מבין שאין דבר כזה "מושלמות", אך יש גבול להתפשרויות שאני מוכן לקחת על עצמי.

דברנו גם על החוסר שלי ביחסים עם המשפחה הקרובה. אני לא חש צורך להיות עם הורי ועם אחותיי בקשר. כרגע זה נובע מהיותי גר בבית.

המשכנו ודברנו על ההורים. על כך שאף אחד לא מסתדר עם אמי. הסכמנו שאנו מרחמים על אבי.

היא סיפרה לי שאבא חושב שאני מאשים את שניהם, הוא נפגע כמדומה. היא חושבת שזה לא פייר שהוא סובל בגלל אמי.

הסתכלתי עליה.

היא לא מבינה. כל אחד ואחד במשפחה בגד ופגע בי כ"כ עמוקות שקשה לי לסלוח להם. זה לא שקמתי בוקר אחד ומתוך דחף החלטתי להפסיק לשתף אותם, זה קרה ככורח המציאות והשלמתי עם זה כחלק מההתגברות שלי.

נכון הדבר שאמי היא המרכז, אך אין לזלזל ביכולותיו של אבי ושל אחותיי לפגוע בי באותה המידה, גם אם לא לאורך זמן.

סיימנו את השיחה בחיוביות. היא תרמה, אני מניח. במיוחד לה שתרגיש שמשהו משתפר. אני לעומת זאת לא חשתי שינוי כלשהו. שיתפתי אותה, נתתי לה הרגשה טובה, אך אני נשארתי אטום כשהייתי. אני עדין יכול לקום וללכת ולא להסתכל לאחור.

אך זה תהליך, אני מניח. אני פשוט צריך לחשוב ולשקול אם באמת אני רוצה לקיים את היחסים הללו או לא, כי בכל זאת, זו משפחתי. זו תאומתי.

החלטתי לקחת אותה לקניות, כדי שתרגיש טוב עם עצמה כי יש לה פוטנציאל. החלטתי שאני גם אקנה לה מלתחה. אין לה את הכסף לקנות דברים, כמו שהורי לא נותנים לי שנים גם לאחותיי הם לא נותנים. לי פשוט יש את הפריבלגיה שאני משתכר יפה.

כהד עולה לי בראש קולה של חברה קרובה אלי, מפציר בי שוב ושוב להפסיק ולבזבז את כספי על אחרים, להפסיק ולפזר אותו.

אך אני לא יכול.

היא אחותי. היא זקוקה לביטחון הזה. זה כ"כ פשוט, בגדים. נותנים כ"כ הרבה. נקודת התחלה שמשם רק אפשר לפרוח.

כסף, זה כל העניין. זה ייתן לה המון.

ולי לא אכפת. אפילו לא אכפת לי להמשיך להיות מנותק ממנה. לא אכפת לי כרגע מהיחסים שלנו, או ליתר דיוק חוסר היחסים שלנו.

זה מוזר. אני לא חש צורך להיות חבר שלה אבל בתור תאומה אני חש מחוייבות לעזור לה לפרוח. גם אם היא פגעה בי רבות.

ובאשר לאבי,

שקלתי לשנייה לקחת אותו לסרט. להתחבר אליו. להוציא אותו מהבור שהוא חפר לעצמו כשלא התגרש מאמי.

אני עוד מתבלט כי אני יודע בהכרח שיציאה כזו תוביל אותו לשאול אותי בנוגע להעדפה המינית שלי, ואני לא בטוח שאני רוצה לשתף אותי בחיי.

סיימתי את הקפה.

הוא חימם אותי לשנייה.

עדין הבית קפוא.

פוקח את עיני ומן החשכה של עפעפיי אני צופה בחשכת הליל.

לאחר זמן קצר עיני רואות את מה שחזיתי שיראו, תקרה.

שוכב במיטתי ערום עטוף בחום גופי בפוך, כזחל בגולם.

עיני פקוחות אך אני לא רואה דבר מלבד מתארים שחורים על רקעים שחורים פחות.

אוזניי מקשיבות אך אינן שומעות דבר בל נשימותיי.

סחרחורת קלה, כאב ראש מתדפק בגולגולתי, כאב כבוקס בבטן וצריבה בגרון.

אני שונא זאת.

חוסר מעש. חוסר תעסוקה.

יותר מדי אנרגיות לא מבוזבזות אשר מדירות מגופי שינה.

ולאו דווקא תשישות גופנית מפחידה אותי אלא תשישות נפשית.

כאשר נפשי לא עסוקה היא מחפשת במה להתעסק ואין מסוכן כלילה ללא שינה שאין מה לעשות בו.

ראשי עובד ואינו מפסיק, למרות שאני מפציר בו.

אני צופה בחוסר אונים ברכבת הזו אשר דוהרת מראש הר אל מצוק שנוצר עקב קריסת גשר.

המחשבות רצות, התמונות מתחלפות, הזיכרונות צפים.

כל טריגר קטן מהזמן האחרון תופס תנופה וסודק את רוחי.

ראשי מריץ את חיי כסרט, ובדיעבד הדבר מתגלה כטרגדיה.

אני נזכר באנשים שפעם היו שותפים פעילים בחיי.

תקופות נשכחות מלפני 3-4 שנים מקבלות תיקוף חי עם חזרת אנשים.

האשם לא בהם, הם היו כרקע לתקופה אך עם הרקע מגיע העיקר.

אני לא מסוגל לשכוח את העבר,

וככיב הוא מתחיל לדמם שוב.

בלילות החשוכים של חוסר תעסוקה, כשאין דבר אשר מושך את תשומת לבי.

אובדן יקרים תמיד משאיר צלקות. פצעים. כאבים אשר חוזרים בגלים.

כאבים אשר אין אני מסוגל להתמודד אתם. כאבים אשר דוחפים אותי לחשכה כלילה.

שם, בחושך, מתעצמות הרגשות. תופסים נופח הפחדים.

חוסר הביטחון המתסמך על העבר. קטנותי. חוסר הרלוונטיות. חוסר האכפתיות של האנשים.

כרוחות רפאים עולים בראשי אותם אנשים שהיו כה קרובים אלי, שידעו עלי הכל, ומסיבה לא ברורה פשוט בחרו להסתובב ולנטוש אותי.

חוסר בגרות, ילדותיות. תמיד ישנם הסברים, תירוצים.

אך זה לא עזר אז, כשהייתי הכי זקוק להם.

זה לא עוזר עכשיו, כשעדין אני לא מסוגל להתמודד עם הגב שהופנה ואני מתרסק לאפר הנישא ברוח. 

ושוב בחילה,

כאב ראש,

ובטן חלולה.

גם כעת, כשאני מעלה את הרגשות על הכתב.

כחור שחור הבולע כל אור, אושר, שמחת חיים ואת התהליך שעברתי מאז.

עיני אדומות וצורבות, רק רוצות לדמוע אך אני מונע זאת. בכיתי עליהם כבר מספיק.

המחנק בגרון רק גדל ועדין אינני נכנע.

נשימות לא סדורות, דופק מואץ ובכל זאת אני ממשיך לכתוב.

ישנו אחד אשר אני מרחיק בכוח מזיכרוני. אני לא רוצה להעלות מאוב את תמונתו. אני לא רוצה לצפות בו בדמיוני כי אפילו שם המראה יטושטש ע"י דמעות.

הוא היה הנפש הכי קרובה אלי ובגלל בחור שלא הבין את העולם הוא נטש אותי.

אותה נפש טהורה אשר תומרנה באכזריות ע"י אדם לא בוגר.

זה קרה לפני שלוש שנים, כשהייתי בקורס הקצינים. כאשר הגעתי הביתה פעם בשבועיים- שלוש לשישבת, כאשר אין לי זמן לעצמי ובטח לא לשיחות טלפון במהלך השבוע.

3 שנים.

וכפצע פתוח עדין אני מדמם.

לא הצלחתי.

הדמעות יצאו.

חופש לאוצר טראומות כפתיחת תיבת פנדורה.

הייתי צריך להיות חכם יותר, אל לי להיות בחופש וללא תוכניות.