מסיבה לא ברורה יש לי נטייה לשתוק בנסיעות.

בין אם הן ארוכות ובין אם הן קצרות. אני נהנה מהשקט הפנימי, השאול בזמן. גם אם אין שקט אני שותק.

לעיתים קרובות מדי הדבר אינו מצטייר באור חיובי.

בייחוד כשרק הנהג ואני נמצאים ברכב, אך אפילו אז המצב הטבעי שלי הוא לשתוק. תמיד אחוש אי נוחות מסויימת כשאדבר כשאני לא רוצה. שיחות כפויות רק גורמות לי לרצות שהנסיעה תסתיים.

בשל זאת אני אוהב לנסוע באוטובוסים ורכבות. לא משנה המרחק.

אני יושב וקורא לי, כי 90% מזמני אני מצוייד בספר.

אם הנסיעה עולה על 15 ד' הסבירות שאני אפסיק לקרוא והרים את ראשי אל הנוף מובטחת.

אני שוקע בו.

בין אם הוא מדברי ובין אם הוא בעל יריקות- עד.

כששירתתי באחד הבסיסים הדרומיים ביותר, סיירים, תמיד התפלאו האנשים על כך שאני נשאר ער לכל אורך הנסיעה.

כשהסברתי להם שאני מהופנט מהנוף הם נראו מבולבלים אף יותר.

אני לא מנסה להסביר לאנשים את רזי יופי המדבר. הם רואים רק חול ולכן לא יראו משהו מעבר.

אותו הדבר בנוגע לצפון.

לשמחתי המהולה בעצב רב הצבא נותן לי מספיק הזדמנויות להנות מסטייה זו.

פעם נסעתי לפיקוד צפון, נסיעה של כ-5 שעות, בשביל להיות שם חצי שעה.

אתמול נסעתי לירושלים.

נהנתי מהנסיעה.

הערפל הכבד, הגשם המתדפק על חלונות האוטובוס, כאילו והכניסו אותי לבועה שלי.

שלווה, רוגע, חמימות. התכרבלתי בספרי כשמוזיקה לאוזני.

רבות לאין ספור הפעמים אשר שמתי לב, כדרך אגב, שעיני אינן סורקות ורצות על המלל הרשום תחת אפי אלא צופות מהופנטות בנוף.

בכל פעם שידי ניגבה את האדים בשביל להטיב את הראייה היא קפאה. חייכתי.

כילד קטן הרואה פלא בפעם הראשונה כך אני נראה כשאני בנסיעות.

אם הייתי כישרוני הייתי מנסה ולנצור את אותו התמונה לאחרים, לצלם, אך אני רחוק מכך.

אני יכול לשבת כאן ולתאר את יופי, לנסות ולהעביר את התחושה שתחושו כשתעברו ביערות גשומים כשהרטיבות באוויר זולגת על פניכם, את הקור שיצרוב את אפכם, את לובן האדים שיצא מפיכם.

וזה יהיה כאין וכאפס אל מול הטבע, במיוחד כי אינני סופר.

הדרכים הללו משתקות אותי.

יש לי כישרון מופלא לדחות דברים.

בין אם הם טובים ובין אם הם רעים.

אני דוחה עבודות כשאני שוקע מול המחשב מאחר ואני לא מסוגל לעבוד רק אתו. אני מתוסכל כשלא הכל מגיע בקלות, ובעבודה שלי שום דבר לא מגיע בקלות.

מאסתי ממצגות, ובכל זאת כנראה שזה הדבר האולטימטיבי לצה"ל.

מאסתי באנשים, ובכל זאת איכשהו זה יתנקם בי. או לא. הפסקתי לרדוף אחרי רס"נים וסא"לים. אני עובד בשביל עצמי לבדי, למרות שזה קשור בהם.

אך כשהם רק מקשים עלי, אני פשוט שם אותם בצד ולא מתייחס אליהם. בתקווה שהם יבינו שהם אלו אשר זקוקים לי ולא רק אני להם.

אבל לא באמת עובד כך הצבא.

אני דוחה חופשים שמגיעים לי.

אני פשוט מעולם לא מוצא את הזמן הנכון לצאת אליהם מאחר ואני יותר מדי חושש שהמקום יקרוס בלעדי.

כעת כבר סוף השנה וגם אם אני אקח כל שבוע סופ"ש ארוך אני לא אסיים את ימי החופש שלי. בעבר כשהייתי בסדיר זה לא כ"כ הפריע לי אך כעת, כשזה איכשהו שווה כסף שאני מפסיד אני חש רע.

אז אני משחרר את עצמי בחודש הזה. למרות שאני לא אסיים את ימי החופש.

למרות שלא חשבתי נכון ובחודש האחרון הזה יש לי יותר עבודה משאר החודשים.

זה נראה וכאילו כל שבוע אני הולך לפגוש את הפיקוד שלי, את כלל הדרג על שלל דרגותיו.

אני יודע שהעבודה בצבא לעולם לא תגמר ולכן אני משחרר את עצמי, למרות שכשאני אחזור מהחופש תהיה לי עבודה שתכלה אותי. אין לי מחליף, כשאני לא נמצא אף אחד לא עושה כלום והעבודה רק נאגרת ונערמת.

אך אני אסתדר.

זו נפילה. העובדה שאני שוב חש כלוא בתסבוכת שאני הכנסתי את עצמי אליה.

חבל.

בזמן האחרון הפכתי למאושר.

העירו לי על זה, אפילו מפקד ביה"ס לצניחה כשנסעתי אתו באחת הפעמים.

הוא טען שהפכתי לפתע לאופטימי.

ואני מסכים אתו, למרות משמעות הדבר.

הפכתי למאושר יותר ברגע שהורדתי מלבי את הניסיון בלמצוא מישהו.

בחיפושים.

מהרגע שהגדרתי לעצמי שאני מוריד מהמשוואה של חיי את פרמטר הבן זוג לזמן הקרוב,

הכל הפך לקליל יותר. נח יותר.

הכל הפך לטוב.

עם זאת כשנסעתי השבוע מאחד מבסיסי פגשתי בדרך את אחד הבחורים שיצאתי אתו פעם ושמרנו על קשר.

ולמרות שהקשר הסתיים רע ולאורך השנים עקצנו את אחד השני עדין נשארנו ביחסים כאלו ואחרים.

נסענו יחד באוטובוס ולאחר גישושים קלים הוא הניח את ראשו עלי לנמנום.

התעוררתי.

האושר הזה מזויף. כפי שתמיד טענתי אני בחור של מערכות יחסים. חסרה לי המהות של הזוגיות, אך התרגלתי להיות לבד. התנאים שאני חי בהם הובילו אותי לתובנה שיהיה לי הרבה יותר נח להיות לבד, כי מי באמת יחכה לי בבית כשאני בצבא?

המרחק, החוסר תקשורת עם הקהילה, העובדה שאני לא יוצא למקומות שאני יכול למצוא אותם, העובדה שאני לא מכיר הומואים השכיחה ממני זאת. הריחוק מהאופציה של קיום מערכת יחסים תסכלה אותי כשהיא לא התבצעה.

ההונאה הזו שהעברתי את עצמי, שהכל מעולה כשאני לא מחפש יותר עזרה, לרגע קט.

אני שמח יותר, אבל רק מבורות.

אני מאושר יותר, כי אני מתעלם ממה שיכול לקרות.

דחייה.

זה מתחיל לכרסם בי מבפנים.

כרגע קרוב לודאי שעוד 4 חודשים אני אמצא את עצמי בתפקיד אחר. שוב בגדוד, שוב לא רואה את הבית.

המשכורת תהיה יותר טובה אבל זה לא יפצה.

לא יפצה על העובדה שאני לבד.

לא יפצה על העובדה שלמרות שהיה לי זמן תיאורטי לא הוצאתי רישיון בתפקיד הנוכחי שלי.

תירוצים תמיד אוכל להמציא לעצמי.

יבוא יום ואמצא את עצמי עומד מול המראה כשהיא תתנפץ מרוב האשליות, השקרים והרמייה שאני עוטה על עצמי.

אסתכל על בבוהתי וכדוריאן גריי אצפה במפלצת שתחסל אותי.

וכלל לא התכוונתי לכתוב על זה אלא על משהו אחר.

השבוע השתתפתי בקורס עם נגדים.

אני מציין את העובדה הזו לא בשל ההסתייגות מהם, להפך, אני הכי מעריך אותם בעולם.

אני מציין זאת בשל העובדה המרתקת שנגדים מצחיקים יותר.

אני כן מכליל.

אך שאלו כל אדם, חברת הנגדים תמיד היה עליזה יותר מאשר חברת קצינים.

איכשהו קצינים מותירים תדמית של מרבועים לא גמישים ונוקשים. בתור קצין אני גם חולה בכך לעיתים.

אז למה לעזאזל שאני ארצה להעביר קורס של שבוע עם חבורת מקובעים אשר יבואו ללמוד בשביל ללמוד ולא בשביל להעביר את הזמן בכיף?

למרות שזה לא נכון.

במהלך קורסים האדם נכנס למוד שונה. מוד "תלמיד". לא משנה מה דרגתו, בין אםהוא נגד או קצין, סמ"ר עד רנ"ג, סג"מ עד תא"ל,

כולם בלי משתמע מכך מעיפים מעצמם את האחריות ומתנהגים כילד בגן.

ביום ראשון כולם איחרו, כולל אותי.

ואף על פי זאת, לאחר התארגנותשל שעה, לאחר כחצי שעה בתוך הכיתה כבר כולם היו בחוץ עד אשר המרצה החליטה לתתלנו הפסקה בעל כורחה.

כששבנו לכיתה היה ריח מוזר.

המרצה שמה לב לכך ושלחה את ראשה מחוץ לכיתה.

"אתם רואים את המדורה שם? זה הפח אשפה. שמישהו ילך לכבות כמו שצריך את הסיגריה שלו".

התחלה מרנינה.

ביום שני נדרשתי להתייצב בכנס של החיל. קצין החיל הראשי שלי החליט שאני גם צריך להגיע. באמת שמסיבה לא ברורה לנוכח העובדה שהכנס הזה לא כוון אלי.

כשניסיתי להסביר זאת לאחראי הקורס הוא החליט שהוא לא משחרר אותי.

הסתכלתי עליו טוב, על שלל דרגות הרב- סמל שלו.

"אתה קצת מתבלבל. לא באתי בשאלה האם אני יכול לצאת. הודעתי".

סליחה אבל ממתי מישהו חושב שלו"ז תא"ל לא יאה לו? מי הוא בכלל? מה זה עסק פרטי של מישהו?!?!

ואני אוהב להתפוצץ על אנשים. אז שטפתי לו את הצורה כאילו הוא רצפה שעוברת טביעה לקראת מסדר צבאי (כי רטוב= נקי) והוא מצידו ניסה לאסוף את קצת הכבוד העצמי שהרשתי לעצמי להשאיר לו, את שרוך ההדרכה שלו ואת הסמכות שנקראת "מפקד קורס".

בעיניים רושפות יצאתי בטריקה מהכיתה ונכנסתי למשרד של מפקדו. אך עוד לפני שהספקתי לשפוך את חמתי הוא כבר הסכים לשחרר אותי בחצי חיוך מתנצל על טמטומו של פקודו.

מאכזב משהו. כבר הכנתי נאום.

כאות משמיים וצדק חברתי ישראל החליטה לשבות למחרת.

כמפקד בצבא ידעתי עד כמה צה"ל נערך למאורע. הוא לא. קיבלתי יותר מדי טלפונים מהחיילים שלי שמנסים להסביר לי למה הם לא יכולים להגיע למחרת לבסיס ("אין לי איך!") ועניתי להם בסגנון של תהיו חזקים. אתם חיילים בצבא ההגנה לישראל למען השם, קצת יצירתיות!

כלומר זיינתי להם בשכל כשלעצמי אין מושג אני מגיע למחרת לכנס.

החלטתי לצאת מביתי לפני הזריחה בכוונה למצוא דרך להגיע ללטרון.

כשהייתי על האוטובוס כבר הבנתי ששביתה הכבירה שישראל מעולם לא ראתה תתקיים רק במהלך 4 שעות.

מישהו אמר מטופש משהו?

זה כמו לצאת לחופש בארץ, כולם עדין מתקשרים למירס ואני חייב לענות להם, חסר פואנטה.

ברדיו אמרו שבתחבורה יתכנו שיבושים.

כשאמרו שיבושים חשבתי שמדובר על חוסר באוטובוסים, לא שיקח לי שעתיים וחצי להגיע לירושלים!

כשנכנסו לבירתנו האהובה ניצב לפנינו אוטובוס עירוני עם פרסומת לסופר מסוים. 'רבשפע, להרגיש כמו היימיש'. הפרסומת פנתה לציבור החרדי.

עכשיו, אני לא מתיימר להיות גאון גדול בתורה אבל... היימיש... זה לא נוגד?!

לצדי ישבה סמלת. כשצלצלו אליה היא ענתה "אל תפני אלי בשם".

נתתי בי מבט של 'מה את חשה', וכשהיא ביקשה שאני אקום בשביל לתת לה לעבור אמרתי לה "תצדיעי לי".

אני שונא שטויות התפזמויות.

בכנס קראו לבימה לאחד מהרס"נים. כשזה קרה זהיתי אותו וקיללתי אותו. בגללו אני קצין.

להפתעתי שמתי לב שזה לא רק אני אלא שליש מהקצינים באולם עשו את אותו הדבר. מתברר שהחמוד הזה קנה רבים מאתנו.

בסיום הכנס קצין החיל הראשי עלה לבימה ונאם לנו.

נאום מלבב ומרתק אשר ממלא את נפש האדם במוטיבציה ל10 ד'. כי כולנו יודעים איפה אנחנו ואנו רגילים לחרטוטים. הוא התחיל ואמר שצהל צריך אותנו. שהמדינה זקוקה לנו. שהוא פונה ללב שלנו.

הרמתי את גבתי ואמרתי "עוד שנייה הוא יגיד שיש לי משהו עצוב בעיניים".

ואני ידוע בטאקט שלי ולכן זה היה בלחש כך שרק חברי שיש לידי שמע זאת.

או שבעצם זה מה שגרם למפקד המקצועי הפיקודי שלי להסתובב כלפי ולתת בי מבט מתריע.

למחרת היה לנו מרצה אחר. איכשהו הוא הגיע לתובנה ש"צה"ל זו חברת כ"א הכי גדולה בצבא!" אני מניח שאם לא הייתי עוצר אותו הוא היה ממשיך ואומר שצה"ל זה הגורם החמוש הכי חזק בצבא.

לא עברה חצי שעה שאני בכיתה והמירס שלי התחיל לקבל רצף טלפונים כאילו אני הרמטכ"ל. יצאתי מהכיתה ושבתי ללשכת המח"ט.

- "מה? מלחמה?! אתם יודעים שאני בקורס ואתמול לא הייתי בקורס!"

- "לא... אבל סגן הרמטכ"ל מגיע לעוקץ מחר!"

- "...נו ו...? אני בקורס". (נופש)

בשל זאת הייתי צריך לוותר על ארוחת הצהרים שלי, למצוא מחשב ולהמציא מצגת לבחור החביב.

לא אמרו לי לשוב מהקורס, והרגשתי שזה מוזר. הרי זה סגן הרמטכ"ל. כששאלתי אם לשוב אמרו לי שהמח"ט החליט להשאיר אותי בקורס. אני מניח שהוא פשוט חושש שאני אעשה לו פאדיחות.

לקראת המבחן המסכם של הקורס הנגדים פנו אלי. "אנו סומכים עליך!", "ביחד ננצח!"ושלל אמרות בנושא. הסתכלתי עליהם.

"מה לעזאזל הבעיה שלכם?! אנו לא לומדים פיצוח אטום, תפתחו את החוברת שקיבלנו ותקראו!"

לא עזר. כשהמרצה התחיל לסכם לנו את החומר שני נגדים פנו אלי, "אתה לא כותב כלום, אנחנו סומכים עליך!".

הסתכלתי עליהם ועניתי, "כן, טוב. גם הנגדים שלי סומכים עלי והם לא הולכים לשום מקום".

~הערת שוליים. ממש לא. אני מאמין בנגדים. יותר מבקצינים. כי אם נחשוב על זה קצת הנגדים עושים המון וממש לא מעריכים אותם. התהליכים האחרונים בצבא רק פוגעים בהם ולאף אחד לא אכפת. אני שם דגש על הנגדים שלי. קצינים יתקדמו לבד.~

ברביעי נפגשתי לארוחה עם המנטורים שלי. שני אנשים, שונים מאוד אחד מהשני במהותם, אשר אני נהנה לעסוק אתם על חיי וחייהם. אני מניח שאת חוסר האינטלקטואל שאני מוצא בקהילה אני משלים אתם.

פילבוקס וקלי.

נהנתי, ויצאתי עם תובנות. אני חייב לעשות זאת לעיתים קרובות יותר.

וכמובן לקיים את הדברים שדנו בהם. לצורך העניין, אני צריך לבקש ממלצר אחד את המספר שלו.

אני מקווה שאני אצליח לעשות זאת היום בערב.