חיוך מריר על שפתיי, מבט מרחם בעיני וצחוק מהדהד בראשי.

מבדר, ובאותה העוצמה עצוב.

אני רואה את הנגדים הצעירים שלי, אלו שעוד לא נשאבו לקריירה צבאית ועוד יכולים לצאת החוצה, ומקשיב להם.

אני שותק,

לא משקר.

אני לא מערבב אותם, ובכך אני לא מבצע את תפקידי כראוי.

אני לא יכול להתכחש לטענותיהם.

אני לא יכול להתעלם מהאמת.

כי דבריהם, הם מחשבותיי.

הם לא רוצים להמשיך בצבא. אני מצדיק אותם. אני רואה את יחס היחידה ויחידות המשנה שלי כלפיהם.

אם הייתי יכול, גם אני הייתי שמח לקום וללכת.

לא מהצבא.

פשוט לעבור יחידה.

אך זה בלתי אפשרי. וכמוני, גם הם. אבל להם יש את הפריבילגיה לא לחתום שוב. להשתחרר.

אני לא עוצר בעדם.

אני אמור, אני צריך להילחם עליהם שישארו כי אם לא זה יפגע באגף שאני עומד בראשו, בי.

אבל כך אני מביע את מלחמתי שלי.

שהמפקדים, עם התשובות המפגרות שלהם, יתחילו לדאוג קצת ליחידות שלהם.

באשר לי,

לי אין לאן לשאוף. אני תקוע בתפקיד שאין לי לאן להתקדם ממנו.

כל קודמי בתפקיד השתחררו. היחידה שברה אותם.

אולי משהו ישתנה, אבל אני בספק.

אפילו מפקדי החדש, מפקד עוקץ לשעבר, הוכיח לי עד כמה בודד אני במערכה.

היחידה שלי וארבעת יחידות המשנה שלה מתנהלות כמפלצת.

כמעין מכונה עתיקה שנעה ונדה. מטיסה, מצניחה, קולעת, צולפת ומשחקת בכלבים.

מכונת- מפלצת שפועלת.

אך לאף אחד אין מושג למה ואיך כי על פי כל הממצאים, היא אמורה לשבוק חיים.

מזמן לא עשיתי זאת. בטח שבטח לא בגדר הצבא.

כבר כמעט ושנה לא הייתי בצפון בגלל תפקידי.

שכחתי עד כמה ירוק הוא.

עד כמה הרגשת הקור, גם אם היא מבורכת בימים אלו ונמצאת רק בראשי, תופסת את מקומה.

בחמש בבוקר יצאתי מביתי ובמשך חמש שעות העברתי את זמני בנסיעה צפונה.

מצחיקה אותי העובדה שאת רוב הדרך הכרתי, גם אם עברתי שם רק פעם אחת בחיי.

פה העברתי תרגיל, ופה התמקמנו. פה עצרנו לבקש הדרכה, ופה אספתי את שאריות אנשי.

במהלך הנסיעה נמנמתי לחילופין ובאחת הפעמים כשעיני נפקחו חשבתי לעצמי שזה דומה לפעם שנסעתי שם בנ.נ והגענו לכיכר מתחת למירון, זה שמכווין לקבר הרשב"י.

והנה, הופיעה הכיכר.

זה קרה מס' פעמים ורק הוכיח לעצמי שאכן יש לי יכולת התמצאות במרחב מלבבת.

ומצחיקה.

כי נגיד את דרכי הצפון, שמעולם לא העברתי שם יותר משבוע, אני זוכר בע"פ,

אבל את השמות של החיילים שלי לוקח לי חודש וחצי לזכור.

אני לא מוצא משהו לכתוב עליו.

לא משהו מיוחד. לא משהו מצחיק. לא משהו מרתק, לא משהו שמושך אותי לכתוב עליו ולכן אני לא כותב.

בזמנים רבים הבלוג נושק לחיי וניתן לפרשם על ידו. אם כלום לא כתוב, כנראה שחיי בתקופה משעממת.

אבל לא המצב כעת.

אני לא משועמם. להפך, אני יוצא. אולי יותר מדי.

בחודש וחצי שאני בקבע בזבזתי מעל ומעבר.

קניתי מלתחה חדשה, ראיתי בממוצע 2.5 סרטים בשבוע,

והפסקתי לספור את זוגות הנעליים שלי, והספרים.

הספרים בערימות על הריצפה, הספריה מלאה.

הנעליים ארוזות עוד בקופסאות. אף על פי שגיליתי, באיחור מה, שכך הרבה יותר נח לאחסן אותן.

זו לא התנהגות סבירה. זו גרגרנות.

זה לאו דווקא מתאים לאופי, שעד כה היה שמרני. מהפחד הגדול שאני אמצא את עצמי ללא קורת גג עם משכורת של 500 שקל.

עכשיו אני מרוויח פי 10 מכך. קצת יותר.

ולכן החלטתי לשוב לעצמי.

חדלתי את הוללותי וביליתי אתמול שלוש שעות בבנק.

כמעט ואין לי כסף זמין. 90% מממוני סגור לשנתיים הקרובות.

הסתכלתי על עצמי במראה.

אתמול הורדתי את שערי ואני קירח. לא הבחירה הכי מוצלחת שלי, אבל כבר מזמן הפסקתי להתחשב בשיער שלי.

אני בצבא. הוא יגדל.

ובכל מקרה, בכל פעם שאני יכול לעסוק בתסרוקות- משמעות הדבר שהוא ארוך מדי.

עיני הירוקות בולטות נוכח המדים. כעת אין משקפיים שמסתירות זאת. קניתי עדשות.

ביום הראשון אתן רוב הקצינים לא הצליחו להצביע על מה שונה בי, אבל אמרו לי שיפה לי כך.

הכי אהבתי את תגובת מ"פ המפקדה שתחתי, הוא שאל אותי מה מוזר בי ואמרתי לו שאני בלי משקפיים.

הוא חייך אלי וצעק "אז זה למה אתה כזה חתיך!"

מלבב.

אני יכול להגיד שהרגשתי השתפרה בחודש האחרון. אני מניח שהכל תרם לזאת, ואולי בגלל זה אין לי על מה לכתוב.

אני כבר לא מרגיש שאני לא אצליח לממן את עצמי, רזיתי, יש לי מלתחה חדשה והחשוב מכל- אחרי 5 חודשים בתפקיד כבר אין כיבוי שריפות. הכל זורם.

ונכון שהרבה מהמכשולים עוד קיימים וישארו קיימים אחרי שאני אלך, אבל אני כבר שולט בהם. אני יודע מה לעשות ע"מ להתגבר עליהם.

ובכל זאת,

בכל פעם שאני בבית ואבי רואה אותי אוכל משהו, הוא מעיר לי שאולי כדאי שאני לא אוכל.

הוא מחזיר אותי שנים לאחור. לאותה התקופה שבה עוצבה אישיותי, אופי. אותה תקופה שהוא צרב בי צלקות שלעולם לא יעלמו.

זה, הבית הזה, המשפחה הזו,

הסכנה הגדולה ביותר לחזרתי לייאוש.

ואין מנוס.

אני יכול למנות על יד אחת את מס' האנשים אשר מכירים אותי מספיק שנים בשביל להבין אותי.

גם אם הם לא מסכימים אתי ועם גישתי.

לפני שנים מס', לכל הפחות 3 שנים,

קבעתי עם עצמי שיבוא היום ובו לא אחוש נזקק למשפחתי.

אקום ואלך, ולא אסתכל לאחור.

הם תזכורת מתמדת להרס חיי.

הרס שבנה אותי,

אבל בכל זאת,

לא אסלח להם רק כי הזמן נע ונד.

יש דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי.

אני יודע שזה מנותק מהנורמה, מהגישה של הרבה אנשים,

אבל בשבילי זה כמו גישתי לשואה.

לנו אין את הזכות לסלוח, ולהם אין את הזכות לבקש סליחה.

אתמול בלילה בן דודי התקשר אלי ושאל אותי מה המצב שלי אמי.

לא ידעתי על מה הוא מדבר.

אני מצמצם את הקשר שלי עם הורי עד כמה שניתן, וכשאני בצבא אני כלל לא מדבר אתם.

לעולם לא קרה שהרמתי להם טלפון.

ולא כי השנאה יוקדת בי,

אלא יותר כי זה הפך לנורמה אצלי. משהו שאני עושה בלי לשים לב.

התקשרתי לאחותי ושמעתי לפי קולה שהיא עצבנית. היא לא הייתה בבית והיא לא יודעת.

היא ידעה, אבל כנראה לא ברמה מספקת.

ואני מכיר אותה, היא אדישה וההתרגזות הזו הצביעה על משהו.

התקשרתי לאחות אחרת והיא אמרה לי שאמי עברה התקף לב ושכעת היא בבית החולים.

כמו אתמול, ולאורך כל היום היום,

זה לא מזיז לי.

שתהיה חזקה. לא מתים מהתקפי לב ולכן אין מה להתרגש.

הדבר היחידי שעובדה זו שינתה היא היציאה המוקדמת שלי הביתה.

אבל אפילו זאת לא עשיתי במהירות אלא יצאתי רק לקראת הצהרים מהבסיס.

היו לי דברים חשובים יותר לעשות.

ממש לא עניין של חיים ומוות, ואפילו מצאתי לעצמי זמן לקרוא קצת בספר שלי.

עדין לא ראיתי אותה.

והאמת, ממש לא אכפת לי.

העדפתי לישון מאשר לנסוע לבי"ח.

הדבר קצת מציק לי מאחר ואני יודע שזה לא נורמלי. בן אדם אמור להיות אכפתי כלפי אמו.

נראה לי.

בסרטים ובספרים זה כך.

חבר שלי אמר שעם סבא שלי ז"ל כן התרגשתי ולכן יכול להיות שפשוט לוקח לזה זמן לשקוע.

אבל לא.

פשוט באמת לא אכפת.

זה לא מזיז לי כלל.

מעניינת אותי החשיבה של שאר האנושות על כך,

הרי,

בנושא זה לפחות,

אני יודע שאני חריג.