לקראת צהרי שישי קיבלתי טלפון.

חברתי הטובה ביותר מקורס הקצינים.

הפעם השיחה הייתה שונה. היא לא נסובה סביב חיינו, לא על תוכניותנו לעתיד וניסיון פתטי לקבוע פגישה בנינו כשהלו"זים שלנו נותנים לנו.

היא ביקשה ממני טובה.

אני, לפיה, האדם הכי מתאים לכך. ההיכרות בשלושת השנים האחרונות הוכיחו לה זאת.

אחד החיילים מבסיסה פנה אליה.

היא יצור מקסים, אותה קצינה, ותמיד כולם, בלי יוצא מן הכלל, פונים אליה לשיחות נפש ועזרה. ללא כל קשר בין אם היא המפקדת שלהם או לא.

אותו חייל פנה אליה, ויצא בפניה.

והוא צריך מישהו לדבר אתו. כי הוא לא יכול להמשיך ולשאת את הכל ללא פורקן. בעניין הזה היא לא יכלה להיזדהות ולכן היא רצתה שאני אדבר אתו.

אמרתי לה שחבל שתמשיך להסביר לי את הסיטואציה, אני מסכים.

לאחר 10 ד' קיבלתי טלפון מאותו בחור.

חייל צעיר יחסית. תמים עד להדהים.

מבית דתי שמנסה לגשש באפלת העולם בידיעה ברורה והבנה שהוא לא כמו שאר בני ביתו, נמשך למינו שלו.

ניתקתי לו.

מעולם לא אדרוש מחייל בסדיר לממן את השיחות האלו.

ואכן, השיחה הראשונה אתו הייתה של שעה וחצי, וגם היא נקטעה בשל עבודה שהוא היה צריך לעשות.

בערב חברתי התקשרה, לדבר עליה, וכדרך אגב, הודיעה לי שהבחור התלהב ממני לחלוטין.

אני מבין ותומך, יכול להיזדהות ועוזר, נותן פתרונות וקצת מאיר את האווירה.

מצחיקה אותי העובדה שהוא בחור דתי והוא מצא משהו משותף בנינו. הרי אני הדבר הרחוק ביותר מהדת.

אך אולי זה מתבטא בידע שלי בתורה, ובכך שיש לי משפחה שחורה שלא כל כך רחוקה ממני, ועם זאת מספיק רחוקה ע"מ לא להתחבר אליה כשלא באירועים.

ואם כבר עסקנו במשפחתי, לפני כמה שנים גיליתי שמשפחתי הגלתה והדיחה אחת מבנות המשפחה, דודנית שלי.

וזאת מאחר והיא הייתה, עדיין, וככל הנראה תמשיך להיות, לסבית.

הם עשו זאת בצורה מרהיבה. כל ילדותי ובגרותי הצעירה כלל לא ידעתי על קיומה.

אני אפילו לא יודע את שמה, ורק עצם קיומה נודה לי בטעות כאשר אמי פלטה זאת באחד האירועים.

אביה של אותה דודנית נתן באמי מבט זעום. אותו אחד שקיים עליה מנהג אבלות.

והם משפחתי. יש בנינו קשרי דם.

לעולם לא אוכל לסלוח להם על טפשותם, על אכזריותם, על הליכה כזו מטופשת אחר הדת, לא. אחר פירושם שלהם ושל אחרים אשר הביאו לכך שפשוט העלימו בת אדם מהמשפחה ולא מכירים בה יותר. בתם שלהם.

טקסט גנוז זה הינו השני מתוך סדרה בת, בפוטנציאל, אין ספור.

הרי צה"ל הוא כמו הטרגדיה המקבילה ל"בדרך לווגאס עוצרים ב-". רק שאצלי זה 'בדרך לווגאס מתעוררים מהחלום'.

את הראשון במס' ניתן לקרוא כאן.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=434402&blogcode=12595684

ואני יודע, וכל מי שהתגייס יודע, שבעיקרון כל יום בצבא הוא יום חדש. אין דבר שחוזר על עצמו וכמעט ולעולם לא תמצא את עצמך נמצא באותו סיטואציה.

ובכל זאת, הפלא ופלא, מצאתי את עצמי יושב בדיון נוסף. אשר העמיק, הרכיב, העלה שאלות ותהיות, פיתח ונתן בי דחף עז להעיז ולשאול "מה לעזאזל הפואנטה?!".

ישבתי מול אחד מהרס"נים כשהוא הציג לנו את תוכנית החטיבה לעתיד. מה הולך להגיע, מה הצפי, ודרש שאנו צריכים להתכונן מבעוד מועד.

"אוקי, יש פקודה לתרגיל הזה?", שאלתי כשאני מצביע על ארוע מסוים המצוי בגרף.

הקצין הסתכל עלי במבט נבוב ולא מבין.

"אבל התרגיל בעוד חודשיים", הגיב.

"אז מה ידוע לנו על התרגיל?", שאלתי שוב.

"-"

דממה.

"נהדר. אני שמח שאנו כה מאורגנים ומוכנים לעתידנו המזהיר. יש לנו שם של תרגיל שמעולם לא חודש וכמובן, תאריך.

"איך מזה אני אמור להכין פקודה? לגזור את הדברים הרלוונטים אלי? להתכונן לכך?"

דממה.

אבל כמובן, אני חייב להכין את כל התרחישים. במיוחד מקרים ותגובות, כשרעיון המרכזי הוא להראות לועדת החקירה עד כמה מוכן הייתי. 

לבסוף הדממה הופרה ע"י קצינת השלישות החטיבתית.

"מה אתה רוצה? אני לא מבינה. יש תאריך- זה משהו!", אמרה וצחקה.

כשהבין הרס"ן שהציג שהפכנו את הישיבה למעין מקור לאנרגיית בידור, התרגז ואמר: "הצבא זה פקודות עבור!"

לאן בדיוק? לשירותים?

כשעברנו לנושא אחר, סיכומי חיציון, העלתי הצעה מפתה לחלוטין שכמעט התקבלה בפה אחד.

"צריך לדחות את חציון ב' ל2020!"

ולסיום הציגו לנו בגרף שיש לנו יום ספורט. נוסף.

....

מה...?

למה יש לי 6 ימי ספורט בשנה?! מה זה השטויות האלה?! ממתי צה"ל בכושר?!

ואולי תתנו קצת זמן לעבוד?

אתם יודעים, מישהו מתישהו צריך לעשות משהו כדי להגן על המדינה.

בזמני החופשי העלתי את סוגיית כוח האדם שלי.

"יש לי פער בכ"א", אמרתי.

"לכולם יש", הושב לי.

"יש לי 30% איוש", החזרתי.

ושוב שתיקה.

"וכמובן שה30% הזה הוא רק הפוטנציאל. יש לי חייליים נפקדים, עריקים ובעלי פטורים".

הדבר לא שינה כהוא זה.

אני עדין צריך לתת את ה110% שלי בעבודה, כשיש לי כוח עבודה של 30%.

מתמטיקה, משמעויות, פערים, זה לא הולך ביחד בצבא, אה?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני תמיד מנסה למצוא לי מקום לישון שהוא לא הבסיס.

לא שיש לי בעיה עם לא לחזור הביתה, פשוט להישאר לישון בבסיס פתוח זה יותר ממבאס.

על כן, ברוב הפעמים אני נוסע לישון אצל דודתי אשר גרה בקרבה.

השבוע היא נמצאת בחו"ל ועל כן היא השאירה לי מפתח. כשהגעתי אליה נתקלתי בבחור שיצא מהדלת ולשנייה חשבתי שהתבלבלתי בבית.

כשנכנסתי שמתי לב שבת דודתי וארוסה בבית לומדים לקראת המבחנים המסכמים של הסמסטר.

למחרת, ידעתי שרק ארוסה אמור להימצא בבית.

כשנכנסתי, במקום למצוא אותו שוקד על ספרים, מחשב וערמות של ניירות,

מצאתי אותו משחק 'ווי' עם חבריו. בוגר משהו.

כשהסתכלתי עליו הבנתי שבאמת לא הגיל הוא משנה אלא האופי. ובנים, בנים אוהבים לשחק.

בערב, לאחר שהם סיימו לשחק וחבריו הלכו, הוא הכין לנו פיצה. התיישבנו בסלון וחיפשנו אחר סרט לראות.

יש להם הוט בבית. אני לא מסתדר עם הוט. אין מה לראות שם. אף פעם.

הוא הציע לי לראות את הסרט 'פייטר' שזה סרט על מתאגרף שעולה לגדולה. הג'אנר הזה נדוש לחלוטין, כמעט כמו קומדיה רומנטית.

שחוק עד אבק.

כמעט ואמרתי 'לא', כששמתי לב שהשחקן הראשי הוא מארק וולברג.

"בטח! אגרוף!"

ובברכת הלוואי-ויפול-עלי-מישהו-חמוד-מהירח,

אסיים עד הפעם הבאה.

בשבועיים האחרונים השתנתי.

הפכתי למשהו שמעולם לא חשבתי שיקרה לי.

הפכתי ל"לויאלי".

על פניו, מושג זה אמור להיות שזור פלאים בתוך חיי, במיוחד לאור העובדה המלבבת שאנוכי קצין מלא חן בצה"ל, אך בואו נדבר דוגרי-

לא.

בשבילי (ובשביל רבים אחרים אשר מדי פעם לובשים מדים אשר לאו דווקא מדגישים את צבע עיניהם כמוני) להיות לויאלי משמעותו לסבול בשתיקה.

כן.

בצער רב וביגון קודר אני מכריז בזאת שאהבתי לצבא, קמלה לחלוטין. כל כך לחלוטין שאפילו שרידים אין, עלי הכותרת של הפרח המרהיב הזה הפכו לאבק.

העצב שבדבר הוא השינוי שחל בי. לטובה, ללא כל ספק, אך איבוד של צלם האנוש שלי. האישית והאנוכית.

האדם הוא חיה מופלאה המסוגלת להסתגל במהירות יחסית למצב המשנה של השטח.

כרגע, גישתי לצבא היא 'לא לשים זין'. גישה של רבים מהחיילים אשר אני מעולם לא הסכמתי לה בשל אופי, אבל נו, על הזין שלי. הצבא זה חתיכת שטות שבחיים שלי לא נתקלתי בה. ארגון אדיר שכל מטרתו בעולם זה לבזבז.

בחיי שאני בספק אם קיים כרגע קצין יותר שבוז ממני, לעזאזל הצבא ממש השקיע בשביל להביא אותי למצב הזה.

השבוע כינסו את כל המטה לקפ"ק.

אני אוהב קפ"קים. זה כמו חופשה. חסר תכלית אבל חוסם להפליא טלפונים וחיפושים אחרי, 'אני בקפ"ק, תחזור אלי בפעם אחרת' (לעולם לא).

לעיתים לא נדירות כל כך הקפ"ק עצמו הוא פשוט ישיבה בשם אחר. וכמו כל ישיבת מטה מכובדת, המטה הבכיר כונס.

אל"מ-1.

סא"לים- 6.

רס"נים- 5

סרן- 1

סגן- 1, אנוכי המכובד.

בדר"כ אני שותק בישיבות אלו, לא כי אין לי מה להגיד, אלא פשוט זה לא מעניין אף אחד. בהתחלה הייתי לוקח ללב. עכשיו ממש לא אכפת לי. מכלום.

ק. האג"ם העביר איזו מצגת שטות כשלאחריה הסא"לים הגיבו ונתנו הערות. הוא היצור החביב עלי. הוא עובד בשיטת עבודה נפוצה בצבא. 'פול גז בניוטרל'. כל הזמן לחוץ, כל הזמן עובד- ועל כלום. בחיי שהוא מבזבז חמצן בקצב רצחני.

כשאחד המפקדים שאל אותו משהו, לשנייה עיניו נפערו והוא הגיב ב'שאלות בסוף'. חייכתי לעצמי. הרי ברור לכולם שזה הנוסח המעודן ל'אין לי מושג מה התשובה, בונה על זיכרון קצר'.

אחת ההערות הופנתה אלי, כמעין הנחייה לביצוע.

"רשמתי את ההערה לפני", לך חפש מי ינענע אותך.

לאחר התייחסות המפקדים, לפני התייחסות המפקד הבכיר,

תור המטה היה להתייחס.

כשהאל"מ פנה אלי, במבט על ניירו המקושקש (בשרטוטים של פרחים, ראיתי זאת) ושאל בקול משועמם אם יש לי מה להגיד, אמרתי שישנם 'פערים מסוימים שיש לקחת בחשבון'.

ולא שחשבתי שיקרה עם זה משהו, אבל כדאי מאוד שמישהו יתחיל להבין ש'פער מסוים' זה בעצם 'תהום בלתי ניתנת לגישור בין המצוי לרצוי'.

כתגובה לטענת אחד המפקדים, אשר גם אותה כתבתי (בדיו נעלם, על קרח) אמרתי שהאופרציה מסובכת.

כשבמציאות זה פשוט לביצוע אבל לא בראש שלי.

לקראת סיום הקפ"ק האל"מ ירה רצף 'אני מאשר/ אני לא מאשר' כשמשמעותו זה 'אני חשוב'.

בסיום הקפ"ק הייתה לי פגישה עם הסמח"ט היוצא, מפקדי היקר, ועם הסמח"ט הנכנס.

הם בדיוק ההפך הגמור מאחד השני. הבחור החביב הוציא לי את שאריות האוויר שנאשרו במפרשי. במקום פגישה עניינית של  30 ד' תוך 10 ד' יצאתי משם יותר יבש מהסהרה.

הצגתי לו את תוכנית העבודה שלי כתגובה לביקורת שנעשתה לאחרונה (וכאשר מבינים שביקורת זהו תהליך שנועד לשפר יעילות ומוכנות למלחמה אשר בהכנות לה מופסקת כל עבודה מיותרת ומתרכזים בצביעת גדרות ואיסוף בדלי סיגריות, לא פלא שאלו יהיו תוצאותיה),

והוא בתורו הסתכל עלי במבט אטום וצירף את המילים "בהגדרה-" אשר פירושה זה 'באין נימוקים טובים, אני מפעיל את 'בכירות הדרגה'.' "-הדבר לא לפי התו"ל", שפירושו זה 'רעיון חדשני ומבריק, שכח ממנו'.

הבנתי. אני "מיישר קו". מחזיר את עצמי לבינוניות החמימה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ובנוגע לזוגיות, אז בנים מתחילים לתסכל אותי. בייחוד הומואים. בייחוד קצינים.

ומצד שני, נכחתי בחתונה בחמישי. מלבבת ואדירה. חתונה קיבוצית. מהחתונות המקסימות הללו אשר מתרחשות בלול ליד הרפת. בחיי, הריחות היו פסטורלים משהו.

הייתי מחוייט משהו, עם כפכפים. רק בשביל שאוכל להשתלב באווירה. ואכן, מעולם לא הייתי בחתונה כזו. הכל היה משולב במעין קסם עתיק, כאילו חתונה זו מזמנים אחרים שלהכל היה משמעות, לארץ, לטבע, לאהבת האדם, לקסם שבייחוד. למרכז שהוא מיסוד האהבה.

בסוף הערב נותרתי סמוק קלות מריקודים ועם כרטיס ביקור.

"כשאתה בת"א, תתקשר אלי".

ואולי אפילו אעשה זאת.

אף על פי שהוא הגיע מבחורה.