רבות הפעמים אשר אני חושב על מותי.

אך לא כאופציה, כיציאה לעת מוצא, מעבר לכך.

אני חושב על היום של אחרי.

בעבר חשתי זעם כה עז אשר ליבה את לבי בתחושות כה עזות אשר כל רצוני היה לפגוע, אם לא להרוס,

את כל אותם הנותרים מאחור. את אלו אשר הובילו אותי למותי.

אלו אשר הפכו את חיי לגיהנום עלי אדמות.

עם הזמן הדברים השתנו, לרבות התקופות. ואף על פי שהמון דברים נשארו קבועים בחיי, הזרע של אותם הדברים אשר הרסו אותי,

הבנתי שהם גם בנו אותי.

כיום גישתי שונה למוות.

כיום אני לא מסוגל ליטול את חיי, אבל אולי זה ישתנה. כמו כל דבר.

מאחר וגישתי למוות אכן מתונה יותר כיום ורגועה,

אני תמיד חושב מה לעשות עם הקצת שיוותר ממני.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם גיוסי לצבא זה לכתוב ב'צוואתי' שרכושי וכספי יועברו במלואם לבן זוגי.

נכון שלא כתבתי שהוא בן זוגי, אך כתבתי בקרבה שהוא 'חבר'. שהפרשנים יעשו זאת עם מה שהם רוצים.

אולי זה נראה כצעד משמעותי, אך בשבילי ממש לא. זה נראה כדבר הטבעי ביותר וההגיוני ביותר בשבילי. גם הפרוצדורה לא מסובכת כלל,

הרי בסך הכל אין באמת 'צוואה' אלא סתם טופס שממלאים עם הפרטים, כשאחד הסעיפים זה מה לעשות לאחר מותך. האם להעביר לזכאי על פי חוק, או לפי בחירה אישית של החתום עם אחוזים.

לאחד שנפרדנו,

אחד הדברים הראשונים שעשיתי שאכן הוכיחו את פרדתנו, זה שינוי הפרטים.

ניגשתי למחרת בבוקר אל השלישות ושיניתי את המוטיבים.

לא עוד אחד ויחיד,

עכשיו החלוקה תהיה שווה בין תאומותיי.

כעת אני שוב צריך לשנות זאת.

אין לי רצון שמשהו יגיע אליהן. דבר זה, גם יצהיר בעיני עצמי את הסוף.

סוף למשפחתי.

ועכשיו,

למי אני יכול להוריש את כספי?

הדבר האחרון שאני רוצה זה העברת הכספים אל משפחתי לאחר מותי. הם האחרונים הזכאים לזאת.

מתנדבים?

בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי שוב.

הרי זה אני, אני לא אחד שיכול לשמור על מצב רוחי ביציבות.

אני נע מהר מדי, כל הזמן, וחושב.

מעמיק ובוחן, סוקר ומחשב,

לעולם לא נח. תמיד מנתח,

תמיד רץ ואץ.

גם אם אהיה האדם הכי לחוץ בעולם,

גם אם אהיה האדם הכי שבוז בעולם,

גם אם אהיה האדם הכי עצבני בעולם,

זה תמיד יחלוף לי.

זה תמיד יעבור לי.

מלבד אז, לפני 5 שנים.

וכעת.

מצב רוחי קבוע. לא משתנה.

הוא כחור שחור אשר שואב הכול.

זה לא דיכאון, זה משהו אחר.

זה חוסר תחושה, זה חוסר הרגשה.

אדישות אשר אינה משתנה.

המצב כל כך גרוע שכבר אי אפשר להשפיע עלי.

כבר אי אפשר לזעזע אותי, אי אפשר להכניס אותי לשוק.

אני פשוט חולף על פני כולם, בין אם שמחים, עצובים, כעוסים ועצבניים.

אני לא משתנה.

כי המצב לא ניתן לשינוי.

ואני השתנתי. ומעולם לא חשבתי שהתפקיד שלי יכול לשנות אותי, להשפיע עלי כמו עכשיו.

ירדתי בחודשיים האחרונים 10 קילו.

בזה הרגע פשטתי את מדי וזרקתי אותם לצד.

מחר אלבש את המדים שמעולם לא נכנסתי אליהם, שקיבלתי בטעות ומעולם לא היה לי כוח להחליף.

ק'.

אין לי חשק לכלום. אין לי תאווה, אין לי תשוקה,

אין לי רצון.

אני הכי מתגעגע לתשוקה,

לאהבה שלי לתפקיד. להערכה שאני קצין. משהו שתמיד העלה לי חיוך, גם אם הוא היה פנימי והוא היה ממש קטן.

עובדה זו תמיד הראתה לי שאני שווה משהו.

עכשיו זה לא מזיז לי.

הדבר כבר אינו משנה לי. אהיה קצין, לא אהיה, הדבר לא משנה כלום.

הכל כל כך חסר משמעות.

הדרגות חלולות. התפקיד שווה ערך לאוויר.

במיוחד כשלוקחים את כל הכוח ומעלימים אותו כלא היה.

אני מתגעגע, לתשוקה.

לאהבה.

כי פעם אהבתי להיות קצין.

בדקתי את העבר.

אני חי את ההווה.

אני רואה את העתיד.

שום דבר לא ישתנה.

נכנסתי היום למרפאה, מאחר ומזמן לא ישבתי אצל קצינת הרפואה החטיבתית והיא מחפשת אחרי כבר ימים.

נכנסתי בלי להודיע. החובשים, הפרמאדיקים והרופאים מכירים אותי.

אפשר להגיד שהפכתי לחלק אורגני של מחלקת הרפואה ואינספור פעמים החובשות הסתכלו עלי במבט עצוב ושאלו אותי למה אני לא יכול להיות הקרפ"ח שלהם.

הפעם לא היה צחוק באוויר. לא מוזיקה ולא צעקות.

חלפתי על פני חדר הטיפולים ובאתי להיכנס למשרד הקרפ"חית, כשראיתי שהיא בדיוק שוטפת את פניה.

עיניה היו אדומות והיא ניגבה את אפה.

עשיתי צעד אחורה ואז השתלטתי על עצמי.

בצעד בוטח נכנסתי, סגרתי את הדלת וחיבקתי אותה.

היא בכתה, התייפחה והביטה בי במבט של ייאוש.

"די כבר. אני לא יכולה עם המקום הזה".

היא הגיעה רק חודש לפני. אני מרגיש כמוהה.

היא, קצינת הקשר החטיבתית ואני מרגישים את אותו הדבר.

אנו לא נושאים על כתפינו רס"ן ולכן לא מתייחסים אלינו. מזלזלים ולא נותנים גב.

אנו נלחמים בתחנות רוח כדון קישוט.

סגן מפקד החטיבה האהוב שלי התגלה כאימפוטנט.

אוזלת יד מוחלטת כשלושתינו ניצבים כעציצים ולא מצליחים לעשות כלום.

אין במקום הזה תקווה,

בתור בדיחה אמר לי היום אחד הנגדים שלי, "בטח בנו את הבסיס על בית קברות",

ועד כמה שאני לא מאמין באמונות תפלות אני מתחיל לשקול את הדבר.

זה באמת המקום. האווירה. זה לא רק אני.

חור שחור אשר שואב כל מוטיבציה ורצון לשנות ולשפר.

אני צנחן קרוע מיתרים.

אני מבין את גודל הסכנה,

אני רואה את הקרקע קרבה במהירות מסחררת,

ובכל זאת,

אני לא יודע עד כמה חמורה תהיה הפגיעה.

אולי אני אצליח להשתקם.

אולי אני אצא משותק רק בחלק מגפיי.

ואולי,

אולי אני אמצא את מותי.