לפי המצב שנראה כרגע-

אני לא אודח מתפקיד.

אפילו לא קרוב לזה.

מה חבל.

תהיה לי עבודה, והמון, אבל זה יסתכם בזה. עבודה רבה.

אני מקווה שאחרי חילופי הקיץ, לאחר שכמעט כל הקצינים שאני עובד אתם יתחלפו, המצב יהיה יותר טוב.

בריא יותר, בעיקר.

אני מחפש שותפים לעבודה ולא כאלו אשר רק יקשו עליה.

מאחר והמצב של הביקורת כרגע נראה טוב, הרשתי לעצמי לצאת הביתה.

כשנסעתי ברכבת פיניתי את מקומי לאישה מבוגרת ממני.

זה קרה עוד 4 פעמים במהלך שעת הנסיעה, כאשר בכל פעם אנשים עולים ויורדים,

אני מתיישב ומפנה כלאחר שנייה את מקומי בקידת ראש קטנה לעבר מבוגר.

בפעם האחרונה שפיניתי את מקומי התחילו לדבר איתי זוג המבוגרים שפניתי לבחור את המקום, מאחר וראיתי אותו קודם,

והוא כתגובה אמר שהוא ישמור אותו לגברת.

במהלך הנסיעה, כשאני עומד לידם, הם גרמו ללחיי להאדים.

היא: "איזה ג'נטלמן, הוא כמו פעם"

הוא: "מאיפה קיבלת את החינוך הזה?"

ואני מסמיק. אין לי מה להגיד, אך כדי לצאת ידי חובה אמרתי, "מהבית".

שקר.

אם כבר, זה הדבר האחרון שניתן לשייך לחינוך ביתי.

אני חושב ששקר זה, הוא זה שבעצם גרם לי לחוש בושה. בושה בבית שלי. במה שהוא מייצג בעיני.

את כל הדברים הלא נכונים. את העבר שאני לא רוצה להיזכר בו.

את הבריחה המתמדת ממנו.

אך תחת כל הבושה הזה, אני חב לעצמי את תחושת הניצחון על אופי. על מה שיצא ממני. ואני כל כך גאה באופי המלבב שלי שאני כמעט ותמיד מגזים בנוגע אליו,

ובכל זאת,

להיות "ג'נטלמן", להיות נוח לבריות, נחמד למבוגרים, וכשמתייחסים לעובדה שאני קצין- כן. אני צריך לחוש גאווה.

תמיד ראיתי את עצמי כפינקס, יצור של אש וכוח המגיח מהמוות, המחשכה, מהעפר. מהבית.

בהמשך הנסיעה, התחלתי לחוש עצב על כך שנהרסו לי האוזניות ואני לא יכול לשמוע מוזיקה. באותה הדקה פנתה אלי שוב הגברת המבוגרת בטוענה מטרידה,

"ראית את כולם? נורא. פשוט נורא. כולם בטלפונים שלהם. איך זה? ומה יקרה כשזה לא יהיה? פעם היה יותר טוב".

הסכמתי אתה.

אף על פי שרציתי לשמוע מוזיקה, יותר מכך רציתי לשוב ולפתוח את הספר שלי. לחזור ולקרוא בו.

אחרי שנרשמתי במיוחד לספרייה בשביל לקבל אותו.

וגם בו אני מתבייש,

הרי, איך יתכן ורק עכשיו, בגיל 22,

אני קורא את "תמונתו של דוריאן גריי"?

אני רוצה לחזור לעבר,

למצוא את עצמי ישוב על כיסא עץ תחת שמשייה כשלידי ישנו שולחן עם ערכת תה על מפה לבנה המנפנפת ברוח קלה,

לגדות נחל אשר מימיו מנצנצים קלות באור השמש המרצד.

לשבת שם ולנשום את האוויר, לחייך לעצמי ולהעביר עוד עמוד בספר שזה אתה יצא לאור.

במקום זאת אני מול צג מחשב כשאורו הוא זה שמרצד על עיני.

שומע את Someone like you של Adele, ומקווה,

מלא ציפייה.

ליום שיבוא, ושוב אחוש וארגיש את מלוא העוצמה הכרוכה בטרחה המלבבת הזו שגורמת לנשיכות שפתיים,

עפעוף עפעפיים, לזוהר הנוצץ מתוך עיני הירוקות מבעד למסך ריסי המעוגלים, לליקוק הקל להשבת בוהק השפתיים.

לפיתוי של אותו אחד כשאני יודע שהוא כבר שלי,

לפיתוי המתגרה,

לחיוך שלא יורד.

זה מה שקורה לאגף שלי בביקורת הזו.

אני עומד בראש כל המחלקות כשאני יודע שבסופו של דבר, אף על פי שהיום הסתיים רק היום השני של הביקורת, המצב לא יהיה טוב.

אני שקט בנוגע לכך, וזה גרוע.

אבל החלטתי פשוט לתת לזה לקרות.

לא לטייח, לא להסתיר, לא לעוור.

להיות הכי גלוי בעולם.

שידעו עד כמה המצב גרוע.

שידעו שיש השלכות לכל המכשולים ששמים לי.

אבל אני בטוח שהמצב לא כזה גרוע.

אני יודע שרק אני באמת אבין עד כמה הוא חמור.

אלא אם כן באמת הכל כישלון אחר גדול ואז המח"ט החביב יחליט להדיח אותי. ולו, אין שום בעיה. הוא עשה את זה כבר לשניים מהקודמים שלי.

אבל זה רק חלום מדהים שלא יתממש.

מצפה לי כל כך הרבה עבודה אחרי הביקורת הזו, שכל מטרתה זה לחפור לי במשך חודש בנימים.

אני ממש מקווה שהיא תנער קצת את המקום הרעוע והרקוב שאני נמצא בו.

מעצבן אותי כשהבקרים שלי רואים אותי ומחייכים חיוך עצוב, חיוך של ידע הנסתר ממני.

אחד מהם גילה לי את אותו סוד נכסף- מעולם לא היה קצין שתפקיד שלי שלא השתחרר אחריו, או הלך בראש מורכן.

התפקיד הזה כאילו שואב ממך את כל המוטיבציה, הרצון והאמונה בצבא. הוא משבית.

ועלי, עלי הם מרחמים. כי אני טוב.

"עוד אחד נפל..."

אני מתחיל להרגיש כאחד שעבר על כולם.

התחלתי עם קטנים. לא כי לא ידעתי מה העולם מכיל אלא כי כולם היו כאלה. כולם הסתובבו אתם ושכבו אתם בלילות. כשהם קטנים.

מצחיקה אותי העובדה שאף על פי שהם היו קטנים, שכבנו אתם אז, כשהחשכה ירדה. כאילו לא הספקנו להסתפק ולגמור אתם כשהיה עוד אור בחוץ.

כמובן שהבידור מכך  מגיע רק בדיעבד. אז, גם אני הייתי קטן וזה נראה לי הדבר הכי טבעי ונורמאלי שיש, במציאות ההזויה הזו שניתן בכלל לראות אותה כטבעית.

כיום, כמו אז, זה מעין טאבו לא מוצהר כשככל שהזמן נע ונד רק מתחזק. רבים האנשים אשר היו נגעלים נוכח המחשבות הללו, כפי שחלקם גם היום מרגישים זאת. בשבילם לקרוא לפעולה הזו "טבעית" נראה הכי לא טבעי שיש.

הזמן חלף, ופתאום לא הצלחתי להתרגש כבעבר. גמרתי, גמעתי את אותם הקטנים אך לא חשתי שובע. גמרתי אתם מהר יותר ממצמוץ עיני.

לא הסתפקתי באחד, אז המשכתי לבא אחריו.

עד שהבנתי שזה לא המספר משנה, אלא קטנותם. עברתי לגדולים יותר. עבים יותר.

ניסיתי הכול כמעט. החלטתי שמן הראוי שאני אפסיק לשפוט את העטיפה.

היו מן המזרח הרחוק, והקרוב. צעירים יותר, וצעירים פחות. ניסיתי מכל הבא ליד, גמרתי במיומנות והמשכתי הלאה.

השכלתי, למדתי, נהניתי, גמרתי והמשכתי הלאה במהירות מתגברת בחיפוש אחר אותו אחד שיספק אותי.

זה לא קרה.

היו גם רומנים. אחד שגרם לי לגמור סדרה של סיפוקים רגעיים ולאו דווקא מפגש חד פעמי ביני לבינו.

כבר שנים שאני עושה זאת. כבר שנים שאני מחפש. כבר שנים שאני לא מוצא.

ככל שהזמן חולף, ככל שאני עובר על רבים כל כך, כך מתחזקת אצלי התודעה, הידיעה וההבנה.

הגודל כן קובע.

רק שעכשיו נותרתי לבד בלי יכולת לספק את עצמי. אני כבר לא מוצא גדולים יותר.

אני לא מתייג אותם לפי גילאים, אני לא מתייג אותם לפי מוצאים, אני אפילו לא מתייג אותם לפי העטיפה.

רק לפי הגודל.

היכן ישנם גדולים יותר? עבים יותר? כאלו אשר יפתחו בפני עולמות חדשים? אחרים? מרגשים יותר, מרתקים יותר, נמרצים יותר?

בבקשה מישהו יכול להמליץ לי?

אני רק רוצה ספר טוב!