נונשלנטיות מעצבנת.

הגישה שהכי מרתיחה, גורמת לאי יציבות ומתסכלת אותי.

הוא מקסים. ומתוסבך. אפילו יותר ממני.

והוא החמיא לי, המון. והתכוון לכך. ובעיניו, אני כלל לא מתוסבך.

אני פשוט סטאטוס מהלך, אני "קצין".

יצאנו.

והעברנו שני לילות יחד.

חשבתי שמתחיל משהו, אבל לא.

לא בעיניו, מתברר.

הוא אטרקטיבי.

הוא נחשק על בריות אחרות.

הוא לא רודף אחרי, הוא לא מתאמץ.

לא מהלילה האחרון שהעברנו לפחות.

וזה מעציב אותי.

כי ראיתי בו משהו שאני לא מוצא באחרים.

אני מוצא את עצמי יושב בחדר חשוך בשבת לפנות בוקר כשאני לא מצליח להירדם ואני רק הופך בראשי מה עשיתי לא נכון.

ולא עשיתי שום דבר.

זה הוא.

וחבל.

אני לא אדוכא מזה לאורך זמן, פשוט בתקופה הקרובה בכל פעם שאזכר ברעיון של זוגיות אחוש בעצב.

הבדידות הלא זרה הזו גורמת לי לחשוב שלעולם אשאר לבד.

אני מזדקן.

ככל שהזמן חולף אני רק מתקרב לצאת מהמשחק.

אני לא רוצה לצאת מפסיד בסופו.

בוהה בצג המחשב ומסנוור קלות. ממצמץ בעיני נוכח ההבדל שבין החושך סביבי ובין ריצודי המרקע מול פני.

יושב מול עריכת פוסט חדש ולא יודע איך להתחיל.

זה לא כי עולמי מסחרר ורב מידע אשר אני לא יודע מאיפה אני אמור להתחיל לכתוב. לא הפעם.

אני חש צורך עז לפרוק את מה שאני מרגיש אך זה מסתכם במשפט. שלא לדבר על מילה.

ואני,  אני לא מסוגל עם משפט. משפט מעולם לא סיפק אותי.

חש עקצוץ מכיוון הכיבה. נזכר שלא אכלתי היום.

אני אפילו לא מחייך. לא מאושר מהארה הזו ולא מתעצב ממנה.

לא אקים את עצמי ואלך לחפש מה לאכול, אני לא חש רעב.

רק עקצוץ. אותו עקצוץ מעצבן שפעם חיפשתי ויחלתי לו.

אני יושב ובוהה.

ולא יודע מאיפה להתחיל ומה לכתוב.

מרגיש חלול. כמו הכיבה שלי. כמו תוך-תוכי.

אני קנקן, ואני מרזה. בסופו של דבר אני מניח שזה יהפוך אותי לקנקן יפה יותר, ואולי אטרקטיבי יותר.

רק שלא הקנקן משנה לי בזמנים אלו, אלא מה שיש בתוכו. ואין בי כלום.

ואולי זו לא הברקה אדירה, ואולי זו לא מחשבה מרנינה, ואולי זו לא הרגשה מלבבת,

אבל אולי אני כן אשאר בודד.

כמו כל בחור שחולם על החתונה שלו- גם אצלי המחסור בחתן משפיע על הכל.

וזה לא משנה כמה מחמאות הוא נותן,

וזה לא משנה שהנשיקות אתו הן הדבר הכי רך וטהור שיש,

וזה לא משנה שלהתעורר בבוקר ולצפות בו פותח בדיוק גם את עיניו זה הדבר הכי מתוק שיש,

וזה לא משנה שחומו עובר אלי בחיבוקיו.

זה לא משנה אם זה לא נמשך.

זה לא משנה כי זה לא אמיתי.

ובעצם, זה כן משנה. בעיקר לי.

בעיקר כי אני דפוק ששוגה בהזיות ועם כל בחור שיש אתו דייט מוצלח אני צופה את החתונה ואת העתיד אתו.

זה משנה כי זה לא קורה.

זה משנה כי אני מתחיל להתחסן.

זה משנה כי אני לא רוצה לאבד את הרגש הזה שלי.

זה משנה כי אני מפחד שבוקר אחד אקום ואגלה שאני בעצם חוסר אכפתיות מהלכת.

זה משנה כי יכול לקרות לי הדבר הנוראי ביותר בעיני וזה לקום לאחר שקיימתי סקס ולא התניית אהבה בגלל אהבה אלא סתם סיפוק רגעי של גחמה  מפגרת.

זה משנה כי זה יחסל את החיפוש הזה שלי אחר אהבה.

זה משנה כי זה יחסל אותי.

ורק רציתי בחור.

אחד קיטשי כמוני. אחד אכפתי כמוני. אחד שיתחבר אלי ויבין אותי.

וזהו. כי את השאר נפתור.

רק את אותו אחד רציני.

סיימתי לקרוא עכשיו פוסט מרשימת הקבועים שלי. שהיא איננה ממש קבועה מאחר וכבר כמעט והתנתקתי מהמקום הזה.

לא כי אין לי דברים מעניינים בחיים להתלונן עליהם, פשוט... זה צבא.

חזרתי מותש היום הביתה. אני לא יודע למה אבל פשוט באמצע העבודה שמרתי את מה שעבדתי עליו, לקחתי את התיק ונסעתי.

זה לא טוב, אבל אני חייב את זה.

השביזות של המקום, של הקצינים, של הכל. החוסר אכפתיות. זה מדכא.

ושוב אני נסחף לצבא. ושוב אני נעלם מפה.

ואני יודע למה.

אין לי קשר. אין לי משהו שקרוב לזה. אפילו חיפושים אני לא מבצע. אני פשוט... חסר מוטיבציה.

אני עדין מחייך, אני עדין יוצא, אני עדין קורן ומצחיק כשצריך.

אבל אני לא מאושר. אני לא זוכר מתי הייתי מאושר לאחרונה. הייתי שמח לקשר זאת לתקופה שהיה לי בן זוג, רחוקה ככל שהיתה,

אבל גם אז לא הייתי. לכן נפרדנו. מעין היגיון כזה.

יש בי ריקנות, והפוסט שקראתי פשוט פער את מה שכיסה אותה.

עוד שביב תקווה שיצא מהארון. והסיפור, נושק לסיפורי.

וגם הוא לא מסוגל לעמוד מול הוריו ולכן הוא כותב.

הוא לעומתי כתב להם.

אני לעומתו, לא יודע מתי זה יקרה- אם בכלל.

הוא דחה, ודחה, ודחה.

ואני דחיתי, ודחיתי, והפכתי את זה לחוסר רלוונטיות כמעט.

כשהיה לי בן זוג, הייתה פואנטה. עכשיו אין. ואני לא מרגיש בנח. אני לא יודע מתי כן, אם בכלל.

אני מתחיל לחשוב שאני כבר לעולם לא אספר להורי.

הרעיון הכללי הוא פשוט להתנדף עם הזמן ולקוות שישכחו אותי ולא יטרידו אותי.

מעין גחמה מטופשת של חוסר רצון לשתף וליצור מעין תלות.

או לחילופין, פחד טהור. כי אני עדיין חושש. ווזו הסיבה שכשאבי שאל אותי, התחמקתי וברחתי ממנו. ואני לא יודע למה.

יש בי תחושה של אירוניה מהולה בעצב כשאני נזכר בעבר ורואה את ההווה.

פעם אני הובלתי, והיום אני מאחור.

כיום כל האלים מחוץ לארון, ואני לא.

נשארתי באותו מקום, והיום הוא בודד וחשוך.

אני כל כך רוצה להתחיל חיים חדשים במקום אחר.

אני כל כך רוצה להיות כמו אותם אצילים אשר אני קורא עליהם.

אני כל כך רוצה להיות לא אני. וזה, זה לעולם לא ישתנה.