אני חושש שעשיתי טעות.

אמרתי, כדרך אגב, לאחד הפקודים שלי שאם הוא צריך, אני תמיד שם בשבילו והוא תמיד יכול לבוא ולדבר אתי.

השבוע, נפל לי האסימון שהוא באמת לקח את ההצעה הזו בחיבה.

הוא אחד הפקודים האהובים עלי, במיוחד לאור הסיבה שהוא חתיכת דיווה. כאילו, באמת. הוא גם סיפר לי באחת השמירות שלו שהצלצול שלו היה Diva של Beyoncé.

וכן, העברתי אתו מס' שמירות. הוא פשוט פוחד מלשמור לבד בחושך.

לא שאם הוא שומר עם מישהו נוסף יש לי נחת.

שמירה אחת חיילת שלי התקשרה אלי בפאניקה ואמרה שיש אנשים בבונקר. שאלתי אותה למה היא לא עולה בקשר מול הקצין תורן, ובמקום זאת היא מתקשרת אלי.

כתגובה קיבלתי מתקפת יבבות וצרחות. גלגלתי את עיניי וביקשתי ממנה להעביר לי את החייל ההומו שלי, ששומר איתה. לפני שהספקתי לפצות את פי ולבקש ממנו להרגיע אותה,

הוא דפק לי צרחת פאניקה שקרעה את עור התוף שלי.

ממש רעיון כביר, לשים את שתי הדיוות האלו יחד.

בסופו של דבר, אחרי הקפצה, ריצה, וסריקת המתחם, התברר שמה שהיא חשבה שזה בנאדם, זה בעצם עיתון. והקולות שהיא שמעה זה היה בעצם מכשיר קשר. אתם יודעים, מכשיר כזה שאמור לעשות קולות מדי פעם כשמדברים דרכו.

כשפניתי לחייל שלי הוא הסמיק ואמר לי שאני לא יודע איזו מלחיצה החיילת שלי.

אני מניח שהאסימון נפל לי כשהבנתי שכל יום הוא בא לדבר אתי שעה פלוס מינוס. החמוד הזה חושב שאני החברה הכי טובה שלו או משהו כזה. שזה חביב ונחמד אבל שינוח.

לקראת סוף השבוע, יצאנו הקצינים והנגדים לטיול.

בעיקרון זה היה אמור להיות טיול נגדי הגדוד, אבל מאחר והמ"פ שלי עוברת לתפקיד חדש היא החליטה להוסיף גם את הקצינים ולהפוך את זה גם לטיול פרידה.

ואם לשנייה אני אהיה רציני, אני לא יודע מי לוקח את זה יותר קשה. אנחנו, הקצינים, או היא, המ"פ. כי היא אחת הקצינות הכי טובות שהיו לצה"ל. היא המפקדת הכי אהובה שאי פעם הכרתי.

כשעמדתי ככולם בערב, בנאום הפרידה שלה, כמעט ופרצתי בבכי, כי היא בכתה. זה פשוט עצוב.

בהתחלה, כשאמרו שזה טיולים נגדים קצינים והנגדים אחראים עליו, ידעתי שאין לי מה לחפש יותר מדי מסלולים. הכנתי את עצמי נפשית למשהו קליל ונחמד, אבל מעולם לא שיערתי שבסוף יקרה מה שקרה.

ברביעי בבוקר יצאנו באיחור קל מהבסיס ועפו לצפון. אף אחד לא באמת היה סגור על מה התוכנית. הגענו למפעל של תנובה בעפולה וערכו לנו סיור. משעמם כמעט כמו עבודת הספרא וסייפא שלי בבה"ד 1.

לא הבנתי מה הקשר בין זה, לבין הנגדים, עד אשר המדריכה אמרה משהו כמו "טעימות".

והאמת, לא היה משהו מלבב במיוחד. אבל נו, אוכל וזה. למה שאני אגיד "לא"? למרות שאם היו שואלים אותי, הייתי מעדיף לאכול את הפרה שנותנת את החלב.

בסיום הסיור נסענו ועלינו להר תבור. וזה היה יכול להיות נהדר,

אלמלא דווקא הרכב שאני הייתי בו התחמם יתר על המידה ובשל כך נאלצנו לעמוד בשמש ולחכות שהוא יתקרר, בזמן שכל השאר אוכלים להנאתם וצופים בנוף.

כשהגעתי למעלה שכנעתי את הקצינים לבוא אתי אל תוך הכנסייה. מעל הכניסה ישנו לוח אבן אשר חרוט עליו קטע בלטינית.

קראתי ממה שהספקתי בזמן ההליכה ונכנסתי פנימה.

בשוק פנה אלי קצין הלוגיסטיקה ושאל אותי מה אמרתי לפני שנכנסתי. לא הבנתי למה הוא מתכוון עד שהובהר לי שהוא חושב שאמרתי משהו בשביל להיכנס לכנסייה.

משם ירדנו לאחד מחופי הכנרת והתמקמנו.

כשחשתי צמא התחלתי לפתוח את הצידניות ע"מ למצוא משהו לשתות. ובכן, מצאתי שתייה. הרבה ממנה. בכמויות מסחריות.

אז הבנתי מה המוטיב של טיול נגדים. להיות שמן ושיכור.

ושלא תבינו לא נכון, אני מכיר כמויות אלכוהול. כמוכם כמוני, גם אני העברתי לילות על חוף הים עם חבורת רוסים, אבל זה אפילו לא מתקרב למה שהלך שם.

ככל שהשמש שקעה, כך זרם האלכוהול. ואני בכלל לא אוהב אותו.

כשישבנו לארוחת הערב האדירה שהנגדים שלי הכינו (והם הכינו את הבשר במצוינות. לא שאני דורש מהם פחות מכך) ראיתי שלשמאלי יש מקום פנוי.

אני: "המג"ד! בוא, שמרתי לך מקום לידי!"

המג"ד: "דאם דאם.... נפתחנו אה? מה אתה עושה בשבת?"

אני: "לא יודע, אני אמצא משהו. אני בבית."

המג"ד: "אתה בטוח?"

אני: "כן, סגרתי עכשיו."

המג"ד: "תחשוב שנית".

כשהסכלתי על המטה היה להם מבט של שוק. מה? עשיתי משהו לא נכון? אני? חסר טאקט? אני?!

לפחות לא שברתי את תומתי.

למחרת היינו אמורים לצאת לטייל ביקב, מה שאומר שהיינו מקבלים טעימות, של אלכוהול. אבל כשהשמש הייתה בערך במרכז השמיים הנגדים השמיעו כל גניחה והחליטו שאמרח וגם ככה לא חסרה לנו שתייה, אין טעם שנזוז המחוף וכל המשכנו להירקב בתוך אלכוהול, אוכל, שיזוף וכנרת.

נהנתי. יותר ממה שציפיתי.

רק חבל שנשרפתי והשתזפתי כתגובה לשמש.

מתברר שאני ממש לבנבן מתחת לבגדים.

מי שמכיר אותי,

יודע שאני לא יודע לרקוד.

ואולי האמת היא שאני לא נותן לעצמי לרקוד מאחר ואני יוצא מנקודת הנחה שאני לא יודע להתנועע לקול צלילים.

רחבת הריקודים היחידה שבה אני מענטז, מתנועע, צוהל ונבלע בה ללא כל זכר למציאות,

היא הצבא.

ככל קצין, צה"ל הוא מוקד מרכזי בחיי. בין אם אני רוצה או לא. בין אם אני בוחר או בין אם אני מתעלם.

הבעיה אתי היא העובדה שמן רגע התעוררותי בבוקר והכניסה אל המדים, אני שוכח כל מציאות אחרת.

לא בכוונה אלא כתוצר לוואי שעדיין לא גיליתי מה הגורם לו.

כשאני בצבא אני מתנתק כמעט לחלוטין מהאזרחות, אפילו קשרי טלפון אני כמעט ולא מקיים. בלי סיבה. פשוט, אני שוכח או משהו כזה.

אני עסוק וגם כשאני לא, אני מוצא מה לעשות כך שלעיתים נדירות אני מוצא את עצמי מתקשר הביתה לראות מה קורה, וגם זה כדי לצאת ידי חובה.

השבוע הייתי בתרגיל. בבסיס הקודם שלי. בסיס האימונים הגדול ביותר.

ועכשיו, הרגשתי את אוזלת היד המוחלטת שלו. את חוסר הסדר וחוסר האיכפתיות המבצבצת. כמעט והתביישתי בו.

בתרגיל התעלתי על עצמי, כרגיל. אני מוערך בתור קצין וזו תחושה טובה. מן הסתם. אבל זה לא משנה כלום.

בין תרגיל אחד לשני מצאתי לעצמי שעה שלא היה לי מה לעשות בה ולכן התקשרתי הביתה. ידעתי שסבי בבית החולים. בטיפול נמרץ כבר שבוע.

עכשיו אפילו קשה לי להמשיך לכתוב.

סבא וסבתא שלי הם האנשים היקרים לי ביותר במשפחה.

ועכשיו מצבו כל כך גרוע ש... אני מניח שהוא ימשיך הלאה.

וסבתי תשאר לבד.

למרות השעה המאוחרת, התחלתי בטלפונים. והסינונים הרגילים של הקצינים רק הרגיזו אותי יותר.

במיוחד זעמתי על עצמי.

כי אמרתי לעצמי שאני חייב בתחילת השבוע לגשת למפקדים שלי ולהודיע להם שהמצב גרוע ויתכן ואני אצטרך ללכת.

אחרי לילה שלם של ריבים בטלפון, עם כל אדם אפשרי,

סידרתי את יציאתי הביתה. בערך.

נסעתי לסבתא.

ישנתי אצלה,

והצטערתי.

על הכל. על כך שלא התקשרתי יותר. על כך שלא אמרתי כלום למפקדים, ופתאום באמצע תרגיל קריטי לחלוטין אני מנחית עליהם משמיים את היעלמותי.

על שנטשתי. כל צד.

ואני מפחד. כי אין לי מושג מה לעשות עם זה.

כאינסטינקט שמעתי שמצבו של סבי גרוע ועזבתי הכל בשביל להגיע הביתה.

לא חשבתי מעבר.

מה אני יכול לעזור?

מה אני יכול להגיד?

במיוחד כשמתחילים לדבר על הנושא.

כשסבתא שלי מתחילה לדבר על מוות.

על כך שסבא שלי צרח שהוא רוצה למות. שיביאו לו סכין. כשהוא עוד היה במעין הכרה. למרות שרוב הזמן הוא מורדם.

שהיא בכתה, שאמי גם.

מעולם לא נפטר לי אף אדם קרוב.

מה לעזאזל אני כבר יודע ויכול להגיד במצבים כאלה?

כי אני באמת מאמין שהשתיקה המביכה שלי, חוסר המילים התלוי באוויר, הכי גרוע.

ואולי בעניין הזה, אמי צדקה שהיא רצתה שלא ארוץ הביתה.

ואולי בעניין הזה, עדיף שאני אהיה בצבא. כתירוץ. רחוק משם, רחוק מלראות אותו מחובר למכונות וחי רק ממכונת הנשמה.

כי אף אחד לא יגיד שבחרתי לא להיות שם, כי הייתי בצבא. כי אני קצין. כי יש לי אחריות.

איזו שטות.

החלל בתוכי מתחיל לחרסם. כמו בהיווצרות מכתש הנחל מתחיל להוציא את כל תוכני וכשהרגע יגיע,

אני אקרוס לתוכי מתוך ריקנות וחוסר אונות.

מוות.

"אתה יודע, אתה לא מדבר יפה לחיילים שלך. אולי כדאי שתנסה להיות נחמד אליהם?" - חיילת שלי.

"אני חושב שבעצם מתחת לכל מעטה הציניות הקשוחה הזו מסתררת בך עמוק בפנים עוד ציניות שרק מחכה להתפרץ"- מדריך שהתלוותי אליו לטיול.

"למה אתה תוקפני כל כך? לכל דבר יש לך דבר לומר. אתה תמיד מגיב. אתה תמיד שולף איזו תשובה שנונה... זה בגלל שכשהיית קטן ירדו עליך כל הזמן ועכשיו יש לך מעין דחף בלתי מוסבר להגיב לכל מה שאומרים לך כדי להוכיח לעצמך שאתה שולט במצב ולא יכולים להכניס לך"- קצין שעשיתי אתו אבט"ש.

שלושה דעות עלי מהזמן האחרון שאני מוציא כרגע מזיכרוני הדל.

יש עוד הרבה, מגוונות ואחרות.

כמעט וכאילו לכל אחד יש שכל שיכול לייצר לעצמו סוג של חשיבה שבסופה ישנה מחשבה ודעה, עלי.

אני יודע שאני ציני. ברמות ערטילאיות. אני מעין יישות מרהיבה שאבוי לאדם שינסה להתנגש בה מילולית כי תמיד יש לי מה להגיד ורק לעיתים נדירות אני לא אומר את המילה האחרונה.

קיבלתי את דבריו של אותו קצין.

גם אם הוא אמר לי את זה ב4 וחצי בלילה באמצע שמירת לילה כששנינו לא יודעים מה לעזאזל אנחנו עושים עם ווסטים מלאים ונשקים בהכנס, בשמירה.

בגלל הידיעות הללו, הטפטופים הפסיכולגיים שאנשים שלמדו אומרים לי, אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה.

אבל אני מפחד. לגלות עד כמה אני דפוק זה לא מרנין במיוחד.

כי אפילו בנוגע לציניות שלי, שאני אוהב ומאוהב בה כי היא הסוג הבכיר ביותר של השנינות, אך הנחותה ביותר של ההומור, לא ידעתי מה מקורה. ואחרי שהוא שלף את המשפט הזה מפיו הוא אינו יוצא מראשו.

הוא משתלב להפחיד בחיי. ואולי, אולי זו לא הסיבה. ואולי כן. אני לא יודע.

והתוקפנות... המגננה הזו... אני מכיר אותה. כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ולהיות מוכן ודרוך ולענות להכל זו גם דרך.

ואני אוהב את האישיות שלי. ואני אוהב את הציניות שלי.

אבל יתכן וזה מוגזם במקצת? אולי אני צריך לרסן את עצמי.

במיוחד כאשר אני אמור להיות "ייצוגי".

בתפקידי הקודם לא היו לי חיילים. הייתי קצין משוחרר מעול זה ולכן לא הייתה בעיה עם הגישה שלי, אף על פי שזה סיבך אותי מספר פעמים.

אך פייטן כמוני עם לשוני, תמיד שיחררתי את עצמי מכך.

ובכל זאת...

עם החיילים שלי.

אני לא צריך להציג זאת. אני לא צריך להיות כ"כ משוחרר אתם כמו שאני עכשיו.

החלטתי לא להיות צבוע, לא באתי אליהם באיומים והצגות בשביל להפחיד אותם בהתחלה ורק לאורך הזמן לתת להם להכיר אותי.

אני לא מאמין בדרך הזו.

אני מדבר אליהם בגובה העיניים. אני מדבר אליהם בשפה שלי. ואולי זו טעות.

לא הגישה, אלא שיחרור הלשון.

לזכותיי יאמר, שאותה חיילת חביבה שאני מתכוון לבעוט אותה ממחלקתי הענווה לקורס קצינים,

נכנסה אלי למשרד שבוע לאחר מכן ואמרה לי כדרך אגב ש"אתה ממש אנושי!" בהתלהבות יתרה.

מתברר שכשעשיתי להם שיחת פתיחה והבהרתי להם שלא כדאי להם להתעסק אתי במשמעת ושאני צהוב רצח,

נוצרה מעין תמונה שלא כיוונתי אליה. תמונה אשר בה אני מניאק שמחלק תלונות על כל דבר.

היא, ואחת נוספת,

הבהירו לי מעל כל ספק שאני ממש אחלה של מפקד וכדאי שאני אמשיך כך.

באותה נשימה,

השבוע, בטיול כשעשינו בצפון, היא פלטה שאם היא תצטרך לבחור באיזשהו קצין שיהיה לה למודל, היא תבחר בקל"ג.

לא בי.

וזה איפשהו, פגע בי.

שזה מטופש לחלוטין. גם מהסיבה שאותו היא מכירה כי היא הייתה בגדוד ואני, חדש בתפקיד והיא כמעט ולא מכירה אותי.

וכמובן, מהסיבה המרהיבה שלבחור אין אפילו חייל אחד ולכן הוא נמדד רק על פי רמת המקצועיות שלו.

ואני יודע עד כמה קל זה להצטיין במקצועיות.

אני סיימתי תפקיד בהצטיינות, מוקדם ממה שהייתי אמור, כי לא נמדדתי על פיקודיות מחוסר בפקודים.

ואני לא אמור לקחת את זה אישית, כי אנחנו לא מכירים אחד את השני,

אבל בכל זאת,

אני רוצה להיות אחד שכן מרימים אליו את העיניים ורוצים להיות כמוהו. אני כן רוצה להיות מצטיין.

אני כן רוצה את ההכרה הזו. כמו כל אחד.

ובמקסימום,

אם אמשיך לחוש מרמור מטופש על כך,

אני אתן לה מטבח בשביל ההרגשה הטובה.

הידיעה שאני גאה הגיעה למלחקה שלי ובכך לגדוד. חייל שלי אפילו העיז ובא לשאול אותי את זה. תגידו, ממתי זה משנה משהו?! איפה הרלוונטיות פה?

זה מזיז לי כעובי השערה שזו רכילות עסיסית, אעדיף שהם פשוט לא יתייחסו לכך. או יותר מכך, שישפטו אותי בשל כך.

ולא שמתי לב,

אבל התחלתי את התפקיד במאי ועכשיו כבר יולי.

אפילו לא שמתי לב שסגרתי 21. המג"ד שלי היה צריך להזכיר לי זאת.