סצנה;

פקיחת עיניים ולהסתנוור מזרקור החולף על עיניך, לא להצליח להתרגל לחשכה הנגדעת ע"י הבהובים צבעוניים, לעצום ולפקוח שוב.

לראות, לצפות:

אנשים המקפצים סביב, רוקעים, רוקדים, מוחאים, צועקים, זועקים, מזיעים.

להתמקד בבחור שממול ולהפנים שהוא נועץ בך את עיניו.

להרגיש התנגשות אדם מאחור. מעידה, התנצלות וחזרה לשגרה, לרחבה, לריקוד.

להרים שוב את עיניך ולראותו ממשיך לצפות, לראות איך עיניו נעות עם תנועותיך,

להזיז את גופך לשמע המוזיקה כקוברה ולהפנט את הבחור ממול.

לחייך, ולראותו מחייך גם.

הוא מתקרב, הוא ניגש, הוא מדבר דברי הבל אשר לא נשמעים מעבר למוזיקה ולהשיב בחיוך.

שתייה, ריקוד, פלרטוט, נשיקה, זרימה.

אני שב לעצמי בנסיעה הביתה, כשהשמש כבר זורחת.

לפני שנה בחיים לא הייתי מאמין שאהיה כזה. בחיים לא. ובכל זאת, הנני כאן. רק מראה עד כמה הדברים יכולים להשתנות.

הפכתי לבחור מסיבות, כזה שנמצא כל שבוע במסיבה.

הפכתי לאחד שבחורים רוצים, נוגעים, מתקרבים, חושקים, ועורגים בחשכה ללא תגובה.

הפכתי לאחד שמקפץ מבחור לבחור כשאני גומר אתם.

אין כבר בחור אחד לחודש, אין כבר אחד לשבוע, אין אחד לסופ"ש, אין אפילו אחד לאותו הערב.

עד לאן התקדמתי? עד לאן הגעתי?

מסתכל במראה ומבין שבעבר הייתי קורא לדמות הזו 'סטוציונר'.

אני לא מסופק, אני לא מלא, אני רק נהנה. חי את הרגע. רק את הרגע.

אמרו לי להפסיק לחשוב פרקטי, זה לא הכל בחיים, לא חייב לחשב הכל.

מעניין מתי ימאס לי מזה.

פעם שלישית שאני מתחיל לכתוב את הפוסט.

אולי הפעם לא אמחק.

חודש וחצי של אי וודאות.

חודש וחצי של טלטולים.

חודש וחצי של ריקנות.

חודש וחצי של טפטופי זלזולים לאוזניי.

תמו.

נשמתי עמוק והחלטתי.

החלטתה נוקשה, החלטה קשה. החלטה שמשנה את הכל.

את כל מה שחשבתי, את כל מה שתכננתי, את כל מה שבניתי.

החלטתי להשתחרר.

אף על פי שבניתי את חיי כך שלכל הפחות אהיה בקבע שנתיים.

לצאת לבחוץ, כשאין לי מה לחפש שם.

מעולם לא אהבתי לרבוץ בבוץ, במיוחד שלא נעים לשום מקום.

לכן עדיף תמיד לנוע. למרות שיתכן שבהתחלה רק אשקע קצת יותר.

אני אוהב קירות. עם קירות תמיד ידעתי להתמודד. תמיד ידעתי לרסקם.

אז אני לא מתקדם, אני לא הולך לשום מקום ואני לא מאושר.

אשתחרר.

הגעתי למשרד קצין הסגל שלי לאחר שדיברתי אתו.

הוא היה נעול.

עליתי קומה לחדר הדיונים וציפיתי בהענקת דרגות שהוזמנתי אליה אך שכחתי ממנה בשל הסערות המנשבות בי.

לקראת הסיום קיבלתי טלפון.

נכנסתי לשוק.

כשכולם התפזרו ירדתי יחדיו עם קצין הסגל למשרדו והוא הגיש לי טופס קיצור שירות.

הסתכלתי עליו וקראתי את ההשלכות הלא כתובות עליו.

אולי יאשרו לי. אולי יאשרו לי להשתחרר. להפר חוזה, להחזיר כספים. אלפים. עשרות אלפים. והייתי מוכן לכך.

למצוא את עצמי בלי כלום.

לקחתי עוד נשימה.

"לא, אני... אני לא צריך את זה. אני צריך טופס הארכת שירות".

כל מה שהייתי צריך לעשות זה לחכות רק עוד 5 דקות.

בירכו אותי בשיחה. התקבלתי לתפקיד שהתראיינתי אליו.

נבחרתי על פני 7 אנשים אחרים.

אני נשאר בצבא. לפחות לעוד שנה וחצי.

מה ש- 5 דקות יכולות לעשות.

מעולם לא אהבתי לרוץ.

אני מניח שכיום זה שאריות נוספות מעברי, מהתבגרותי, מהעובדה ששנים הייתי ילד שמן.

ילדים שמנים לא רצים.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מנסים לרוץ.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מתנשמים, מתנשפים, מזיעים, רוטטים, רועדים, מתאמצים- ובכל זאת מגיעים אחרונים.

לא.

וויתרתי על הרעיון הכביר הזה של הריצה.

משם ללא לעשות ספורט ואפילו לראות בכך סוג של תועבה הדרך הייתה קצרה.

כיום אנשים תמיד מתפלאים כשאני פוצח בריצה ומנצח אותם. כן, אני מהיר.

אנשים מתפלאים אף יותר כשיש להרים משאות כבדים, ואני עושה זאת בלי להניד עפעף. כן, אני חזק במידה שלא רואים.

אנשים יצרו לעצמם דמות עצלה בכל הנוגע אלי. כזו שלא אוהבת/רוצה לעשות ספורט ולהתפאר בשריריה.

אותה דמות צל, אותה מחשבה, אותה תלבושת,

אני מטפח נאמנה.

לעולם יראו בי חלשלוש.

לעולם יתפלאו לחיוב מכוחי אשר יפעל בשעת הצורך.

עדיף לשמור את האמת אצלי, עדיף להשאיר זאת כגורם הפתעה.

לא.

אני לא אוהב לרוץ. אני עושה זאת לעיתים נדירות ביותר.

אני לא מבין.

אני מבולבל.

אני מסוחרר.

אם זו המחשבה שלי, אם זו האידיאולוגיה שלי,

איך לעזאזל החיים שלי רצים בכזו מהירות?

בחודשיים האחרונים חשתי זאת. אמרתי זאת. כתבתי זאת.

דבר רודף דבר רודף גבר.

לא לנח, לא לשקוט.

לרוץ. למהר. להספיק הכל.

לא היה לי זמן לעצור ולחשוב.

הכל תוך כדי תנועה. החלטות מהירות וחדות.

חלקן טובות, חלקן פחות.

אך ממשיכים קדימה, ממשיכים בריצה.

אין יותר קטעים במוחי, ישנם רק מקטעים, הבזקים.

יתכן וזה יותר מדי ומהר מידי.

לעכל?

לא הגעתי לשלב של לקלוט את כל הדברים.

אני רק רץ.

אץ.

ואני כלל לא אוהב לרוץ.

אני אוהב להיחשב איטי וחכם מאשר מהיר ונמהר.

אז מה קורה פה?