"אני זוכר את הפעם הראשונה שניסיתי להתקשר אליך,

'זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך

לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה

לא התבלבלתי, רק פחדתי מעט

סגרתי את הטלפון בנשימה כבדה.'

אני זוכר את הפעם הראשונה שהחלטתי שאתה תהיה שלי, וזה זיכרון כל כך חזק שלעולם הוא לא יישכח ממני.

אני זוכר שכל מה שחשבתי לעצמי זה,

'מתי נתנשק

דיברנו על הלילה

תשוקה גדולה

במסווה של רומנטיקה.'

אני זוכר את היומיים שלאחר מכן. את קביעת האלים, שזירת גורלנו כאגדת קיסוס וקיסוסית.

'זה כתוב בספרים בשירים במפות הכוכבים

מה כולם מחפשים את האושר מקווים.'

את הפעם הראשונה שכתבתי עליך לאחר זאת,

לעמוד בצוק הגבוהה בעולם, להסתכל מעבר לשפה ולא לראות את הסוף. להרגיש את הרוח מנסה לנתק אותי מהרצפה, לנסות לנשום דרך אף צורב מרוב קור, לעצום עיניים, לפרוש ידיים ולקפוץ.

לא לראות, לא להרגיש, לא להריח, לא לשמוע, לא לזעוק- הפה חתום בחיוך.

נפילה אינסופית שמסתיימת במיזוג ידיים.

גדולות, חזקות, חמות, עוטפות, אוהבות.

להרגיש את החום עוטף, לשמוע את קראתי השקטה לשמי, להריח את ריחו, לפוקח את העיניים ולטבוע השלו. לסוף הסונטה הנצחית הזו אני פוצה את פי ואומר את מה שיחתום את הכל: "אני אוהב אותך".'..."

זה העמוד הראשון מספרון שהכנתי לו.

מצאתי אותו בזמן שחיפשתי בספרייה שלי אחר חומרים לקורס הקצינים.

יש לי שתי חיילות שאני לא מתכוון שלא יגיעו יותר ממוכנות להכנה.

הוא היה קבור תחת מדף עמוס. שכחתי אותו.

עוד תזכורת אליו.

ככל שהזמן חולף אני מוצא יותר ויותר דברים שהכנתי לו, אלו שסיימתי, ואלו שלא,

ולא הספקתי למסור לו אותם.

לפיהם אי אפשר מאשר לא לפרש את פשר הפרידה שלנו כמשהו שלא היה מתוכנן.

ואכן, זה כלל לא היה מתוכנן.

אני לא יודע מה אתו ואני מחזיק את עצמי לא לבדוק.

גם עכשיו, הוא התחבר למסנג'ר. אני די בטוח שהוא חסם אותי, כפי שהוא מחק אותי מהפייסבוק.

אבל מעניין אותי.

אני רוצה לדעת מה אתו.

במשך יותר משנתיים הוא היה הנפש הכי יקרה לי.

עכשיו, לפי בקשתו,

אני אפילו לא מעז להתקשר לשאול אותו.

חברי מפחידים אותי בנזק שאני יכול לגרום,

ובכל זאת, פשוט לקום וללכת בלי להסתכל לאחור אני לא מסוגל.

אני כן ממשיך בחיי, בערך.

הייתה לי הארה היום.

מוחי, מבריק ככל שלא יהיה, כאין וכאפס לעומת המלומדים.

אני רוצה ללמוד. אני כמהה ללמוד.

אם עד היום השתעשעתי לי בספרות הפילוסופיה כרגע היא הכניעה אותי. אני טיפש ובור ויש לי כל כך הרבה ללמוד. ואני צריך. וזה כיוון, וזה טוב. כי עד כה לא היה לי.

אני רוצה ללמוד תיאולוגיה ומדע. פילוסופיה והיסטוריה.

אני רוצה להפוך את המח שלי למשהו בעל משמעות, בעל ידע.

לרומם את רוחי מקיומי הגשמי.

כי כאשר אבין את מלוא כוחו של מוחי, אזי אהפך לאל.

אפשר לחשוב שנטרפה עלי דעתי לאור שתי השורות האחרונות שכתבתי,

אבל היא לא. אאורקה לתכליתי.

יקירי הגאונים, האומנים, הפילוסופים, המדענים...

אאמן את מוחי להצטרך לשורותיכם.

מי ייתן וסנטה ינחה את דרכי.

והאסימון עוד לא נפל.

אני בורח ממנו כאילו צליל נשיקתו על הקרעקע תשמע לי כמטח יורים בהוצאה להורג.

נעים לי לחייך ולשמוח לאידי על הישגיי, על ההצטיינות בפני מפקדיי ועל הגמול שאני זוכה לו מהם.

אני אפילו קצת מתלהב, מסתובב כבריה עליזה בבסיס ובשאר העולם ומכריז בגאווה שאני את תפקידי סיימתי. מוקדם. כי אני טוב.

ובכל זאת, זה היה רחוק. עד מאוד.

כי למרות הראיונות ולמרות התהליכים, לא נתנו לי תאריך. הייתה השערה. של פלוס מינוס חודש.

וזה חודש. והוא רחוק.

והזמן מש ונע והנה אותו חודש כמעט ובפתח.

ובכל זאת, זה רחוק. כי זה חודש.

ועכשיו קיבלתי שיחת טלפון מהמפקד.

יש תאריך.

והבחילה מתחילה.

לא מהתלהבות מהתפקיד החדש.

פחד. חשש.

כי חייתי בבועה. ידעתי שזו בועה. פרחתי בבועה כי זו בועה.

חממה מרהיבה של אושר ואהבה.

כי בבסיס שלי, לא שנאתי אף אחד, ואף אחד לא שנא אותי למיטב ידיעתי. הסתדרתי עם כולם.

ואם היה איזשהו חייל שלא אהב אותי, לא ידעתי זאת. אני לא אפריז ואגזים ואומר שלא היה דבר כזה, כי בכל זאת,

אני קצין וזה כבר נותן לחיילים לגיטמציה לשנוא אותי. אבל אני לא הרגשתי זאת, וזה מה שחשוב לי.

אבל זה נגמר.

כל האהבה האושר והשמחה נמוגו.

כי אני עוזב.

אני לא רוצה.

אני יודע שבגדוד החדש שלי אני לא אקבל את האהבה הזו. את הערכה, את הדאגה.

את האנשים.

כי האנשים עושים את כל ההבדל.

לא יהיה לי מפקד כמו שהיה לי. שלא לדבר על דרגתו,

שפתאום מסא"ל המפקד שלי יהיה איזה סרן.

והעבודה, תהיה קשה יותר כי ידרשו ממני יותר.

והחיילים והנגדים שלי... אני לא יודע.

אני מניח שזה בסדר לחשוש.

ואני יודע שעד שאני לא אגיע לשם ואתחיל להתמודד עם הכל אני לא אדע איך זה.

אני מניח אבל, שפחות החשש הוא זה שמפריע לי.

מה באמת מעיק עלי זו העצבות הזו.

של סיום תקופה.

כל כך מופלאה.

אז יש תאריך.

סיום.

קץ.

כגליוטינה מעל ראשי.

ישמרני סנטה,

שמישהו יפיל כבר את הפוץ החוצפן הזה שהחליט שהוא מכשפה והוא יכול ללכת על המים עם נזר קוצים לראשו, בשביל הסטייל.

ללא הוא והמולטי-דרמה של מאהביו אולי לא הייתה נפוצה בעולם אגדת השקר הזו עם משולש ברמודה של קדושים.

גם כן אפליה מפגרת. משולש זכרי. נו, באמת.

מי המפגר שחשב על זה? כאילו, זה רק אני או שלמשל משולש הוא משהו ש... נמצא נגיד בנקבה? בבתולה?

ואם כבר, אז עד כמה לא יוצלח אלוהינו האדיר והכל יכול?

כלומר, עם כל הכוח העצום שלו, הוא לא היה יכול לגרום לגברה שלו לותר את קרום הבתולים?

ויש מצב שהוא יכול להכניס להריון נשים בהנף יד,

ובאותה הנשימה יש מצב שיש לו אחלה מכונית מרוץ. נחשו למה.

וחלילה לי לרמוז שיש לו על מה לפצות, כי הרי, הוא כל- יכול.

אה, הפואנטה.

ולנטיין.

ללא כל ההקדמה שלמעלה, אז ולנטיין לא היה קיים. קדוש, או שלושה קדושים. כלל לא משנה לי.

ללא הפוץ הם לא היו קדושים ועל כן לא היה נחוג שום חג. בין אם זה רשמי ובין אם לאו.

שום חג לאהבה, שכעת נראה לי כמעין פצצת מיימן שזורעת הרס במשעולי לבי,

החביב הנעים והלבבי, ללא כל צל של ספק.

אני לא מבין.

אני הומו.

אני תימני.

אני אשכנזי.

אני סוג של עתודאי.

ואני קצין.

לא מספיק?!

עוד סבל?!

למי אכפת מזוגות מאוהבים?

הלוואי וכל בן ובת שיקבלו זר ורדים ידקרו מהקוצים,

ומי ייתן וכולם ישמינו מהשוקולדים!

זה מה שיש לי להגיד לכם, לעולם, ולולנטיין המרגיז.

חג.

בטח חג, למה לא? שכולם יהיו שיכורים מאושרים שמחים עם לבבות,

אני אהיה זרוק באמצע שטח של שום מקום ואקלל את הרגע שיש לי מירס שמטגן לי את המח המרהיב שלי.

ובטח גם יהיה לי קר, כי קר. ובטח גם האוהל יקרוס עלי בלילה.

וזוגות היונים יתכרבלו יחדיו תחת הפוך החמים כשאני אסלק מעלי עוד שכבה רטובה של טל.

ואני חייב להגיד שזה לא שהייתי חוגג עם בויפרנד את הולנטיין,

אבל כעת כשאני לבד אני חש חובה מוסרית וערכית לשנוא ולתעב את החג הזה בדיוק כמו כל יצור אנושי אחר שאינו נמצא במערכת יחסים.

אז מי אתי?