ראיתי היום סרט.
יותר נכון להגיד שראיתי חלק מן הסרט. הוא היה באחד מערוצי יס ואני לא זוכר איך קוראים לו.
אבל הוא היה על אמא. שיש לה בן הומו. אמא נוצרייה אדוקה שלא יכלה לקבל את בנה.
הוא התאבד.
בכיתי פעמיים.
חשתי מוזר. בגלל המצב שבו אני נמצא.
אני רחוק שנות אור מהסיטואציה שבסרט.
חשתי מוזר כי בשבילי, המעורבות של ההורים שלי בחיי הפרטיים לא נראת לי משהו שיקרה.
בגלל העבר שלי והתפקידים שהם שיחקו בו.
נראה לי מוזר שיש אימהות שנמצאות בחיי העליזות של ילדיהם. אני מקנא באותם הילדים.
זה לא נמצא רק בסרט וזה ברור לי. לא פעם ולא פעמיים פגשתי גאים שהוריהם מודעים לכך, ואף לוקחים חלק פעיל כשותפים.
אני מניח שקוראים לזה אהבה, או משהו כזה.
דבר מה שלוקה בחסר בביתי.
ומצד שני, תמיד זה נראה לי שונה. תמיד עמדתי בצד בקנאה שטרפה אותי כשראיתי את אותם הילדים המאושרים עם המשפחות "המושלמות" שלהם. הם לא צריכים להיות מושלמים. הם רק צריכים להראות אהבה.
אז מה הפלא שיש דברים כאלה גם לילדים גאים?
אני לעולם לא אוכל לפתח מערכת יחסים כזו עם הוריי.
אני לא רוצה. אין לי אף שאיפה שבעולם לבוא ולהציג את עצמי בפני הוריי בתור "מה שאני". מבחינתי הם איבדו כל זכות לקבלת אינפורמציה עלי. רבים החברים שלי לא יודעים מהי הסיבה. רבים שכחו. רבים אבדו במהלך הזמן ונותרתי רק עם קומץ קטן שכעת אני מאמין בכל לבי לא מכיר בסיפור.
אני אפילו לא בטוח שהחבר שלי זוכר.
~פלאשבק, כמו בסרט טוב~
15:45 בצהרי יום שלישי, 2005.
הייתי בשיחה עם בחור בטלפון. הבחור הראשון שהיו לי רגשות כלפיו. זה היה מהטלפון בבית כי אמי התנגדה שיהיה לי פלאפון. עד אותו הזמן לא הבנתי למה.
באותה השיחה, השיחה הכי אינטימית ופרטית שהייתה לי דאז, אמרתי לו לראשונה שאני אוהב אותו. בקול רועד מעט.
לאחר רגע שמעתי את אחותי קוראת לאמי, והיא משיבה לה.
החוורתי וניתקתי ישר. שמעתי את אמי משיבה לה דרך הטלפון. היא צותתה לשיחה. לשיחה הכי פרטית שהייתה לי מעולם.
~סוף פלאשבק~
הקשר עם הבחור נותק. אפשר להגיד שאמי כלאה אותי בבית. היא אסרה עלי לצאת, לא הביאה לי כספים (למרות שהדבר לא היה חדש כלל וכלל) ולא נתנה לי גישה לטלפון.
אבל בדבר אחד אני בטוח, היא לא יודעת שאני יודע שהיא ציטטה. מיותר לציין שזה רק הגדיל את ההגבלות עלי, את הריבים והצעקות. אני מניח שהיא לא הרביצה לי כי היא קלטה ממזמן שאני כבר גדול ממנה ושאם רק אפעיל את השכל שלי אני אוכל להחזיר לה.
אבל לא יכולתי, לא קלטתי, ואפילו היום אני לא יכול להרים עליה יד. יש איזשהו חסם פסיכולוגי שמונע ממני מלפגוע בה. אולי זה פחד שמסתתר בתוכי, אחרי כל השנים הארוכות הללו של התעללות פיזית ונפשית.
על זה, אני לעולם לא אוכל לסלוח לה.
ובנוגע לאבי...
אז באותם הזמנים המצב בין אמי לי החמיר והדחיפות שלה להעיף אותי מהבית רק גדלה. היא הייתה מגרשת אותי, עוד מהיסודי. זה לא היה חדש. כמו המכות, ההשפלות והקללות.
זה שיצאתי הומו רק הוסיף קרשים למדורה.
כמובן שאחרי שנים של ניסיון ידעתי שאין לי לאן ללכת. אז אחרי הסתובבות חסרת פשר בעירי ואחרי נדודים חסרי שינה במשך הלילה (שוב, לא משהו שלא חוויתי בעבר והתרגלתי אליו) חזרתי ה"ביתה". כי לא היה לי, ועדין אין, מקום אחר ללכת אליו.
צלצלתי בפעמון. והמשכתי. כי לא הייתה תשובה. כי הם ידעו שזה אני.
אחרי זמן שנראה כנצח, והיה בערך חצי שעה של צלצולים, אבי פתח את הדלת. רוגז על חוצפתי.
הביט בי במבט של 'מה אתה לא מבין? אסרו עליך להיכנס הביתה, תישאר בחוץ עד שמישהו יקרא לך!'
הייתה בידו כוס מים.
אני, בתור יצור עתיר קרבות מן אלו, עמדתי מולו בעיניים רושפות וצלצלתי בפעמון שוב.
הוא שפך עלי את המים.
זה היה הדבר הכי משפיל שעברתי מצדו.
יותר מהמכות, יותר מהזריקות מהבית, יותר מהקללות, יותר מהירידות.
על זה, לא אוכל לסלוח לו.
ובכן, הזמן נע וזז והדברים השתנו.
כעת אני יודע שלאבי לא יזיז כהוא זה אם אני אבוא אליו ואגיד לו שאני הומו. יתרה מכך, אני אפילו חושב שהוא מצפה לכך, הוא רוצה בזאת. בכל הזדמנות שיש לו הוא דוחף את המעין תמיכה בקהילה כשאני בסביבה.
מבחינת אמי, אני יודע שזה שונה, שאצלה זה קשה יותר, אבל גם איתה לא תהיה התנגדות.
אבל זה לא עוזר לי.
לא עכשיו.
הם את שלהם עשו, ולא אכפת לי מה אנשים יכולים להגיד.
אני לא יכול לסלוח להם. אני לא רוצה. ואת זה, אני צריך להזכיר לעצמי. אני צריך להזכיר לעצמי את הסיפורים הללו כי אני כן אדם סולח. כי אני כן אדם אוהב.
אבל אני לא יכול להרשות לעצמי אתם. הם הרסו אותי. הם פגעו בי כל כך קשה במשך כל כך הרבה זמן והראו את הרוע הטהור בעיני, כשהייתי זקוק להם הכי הרבה.
כרגיל, הפוסט זרם ממני, הוציא ממני דברים והרעיון שחשבתי לכתוב עליו נשתף בזרם.
אני יודע שהם השתנו. אני מבין שהם הפנימו וקלטו ואולי אפילו קיבלו. אני מכיר בכך שזה לוקח זמן, כמו שלקח לי הרבה זמן לקבל את עצמי.
אבל זה לא משנה אותי.
זה לא משנה את מה שהם עשו לי.
זה לא מעלים את כל הדפקטים שתקועים בי. זה לא מעלים את כל ההתעללות כשחלקה ממשיכה עד היום.
זה לא משנה את זה שיש בי שריטות שצרובות בי כל כך עמוק, בגלל אבי ואמי,
שלעולם אני לא אצליח להתגבר עליהם.
זה לא ישנה את העובדה שאני פריק. שאני פגום. שאני יצור מלא שדים פנימיים שהוכנסו לחיי במהלך ילדותי והתבגרותי.
זה לא ישנה את הלך מחשבתי, זה לא ישנה את מה שהולך בראשי, זה לא ישנה את מה שאני רואה כשאני מסתכל במראה.
זה לא משנה אותי.
ואני כבול, שרוט, מדמם, שבור, פגוע.
זה לא ישנה את העובדה שהעולם אמר לי שעדיף לו בלעדיי, ורק בגלל כישלונותיי אני עדיין פה.
זה לעולם לא ישנה את העובדה שאני כל כך רקוב מבפנים שזה מבחיל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy