מתברר,

שאם אני רוצה לשתף את החבר שלי בחיי אני יכול, וצריך,

לכתוב בבלוג.

כי בטלפון זה סתם.

כי כשאנו בטלפון הוא מרחיק אותו מאוזנו.

אני לא מתעניין בו.

אני לא שואל לשלומו. אני לא חופר לשלומו.

"מה קורה?" כבר אינו נחשב לרצינות. זה סתם צירוף מילים שאומרים כשמדברים, נכון?

הרי לא יתכן ואני גם מעוניין בתשובה כנה לשאלה הזו.

אני מאוהב.

מאוהב באותה אניגמה שמעולם לא הצלחתי, ועודני לא מצליח, לקרוא.

אותו אחד שגורם לי לבכות כשאני זוכה להתעלמות כשאני לא מבין מה הוביל לכך.

אני לא מבין.

אני לא יודע.

אני לא מכיר אותו כמו שהייתי רוצה. בקווים כלליים ביותר.

אני פגם מהלך.

איך יתכן וישנו בחור מאוהב אשר נמצא במערכת יחסים כמעט שנתיים ועדיין לא מבין מה להגיד לבן זוגו?

המח שלי מתפוצץ.

הלב שלי נקרע.

העיניים צורבות ודומעות.

אני כמו מירס.

במקומות הכי חשובים, עם האנשים הכי יקרים, הקליטה נעלמת.

מזמן לא הרגשתי כמו שאני מרגיש עכשיו.

כזו סלידה מעצמי...

מאז התיכון.

הקור מקיף אותי. אני בצמרמורות.

אני רוצה לברוח למקום חם ואהוב.

אני רוצה לברוח אליו.

אני לא בטוח שהוא יקבל אותי.

ואיכשהו אני לא מוצא זמן.

אבל כעת, הוא לא מועבר בסבל.

אני שמח.

אני מרוצה מהתפקיד שלי. אני אוהב אותו.

כך שבצבא, רוב זמני, אני מאושר.

וכשאני לא בצבא?

אני לא מוצא מרווח נשימה מרוב תעסוקה.

אתנחתא מהרוע.

לא רע לי.

שום דבר לא מעיק עלי כרגע.

שלווה.

אני שונא את עצמי.

על כך שהתרגלתי לבדידות הזו.

על כך שאני נותן לבדידות הזו לחדור ללבי.

על כך שאני לא נלחם מספיק חזק עליו, כי תמיד אפשר עוד.

על כך שאני מוותר. שאני נותן לו ללכת.

 שאני מסכים לא להיפגש עמו אף על פי שכבר שבועיים לא ראיתי אותו וזה הופך להיות השבוע השלישי.

אני שונא את עצמי.

על כך שאני לא תומך בו לפי ראות עיניו.

על כך שאני נכנס לדיכאון שמזין את עצמו.

על כך שאני אוכל ומשמין.

אני שונא את עצמי כי אני כבר לא מושך. אפילו מוחי הפך לכהה בימים אלו ואיני מסוגל לסובב ראשים.

אני שונא את עצמי כי זה לא נכון. כי את ראשו שלו אני לא מצליח לסובב. את של אחרים אני מצליח.

ואני מנסה רק על מנת לבדוק האם אכן זה פשוט הסטטוס בנינו או שזה כלל העולם כלפי.

אני שונא את עצמי כי הגעתי למצב הזה.

אני שונא את עצמי כי ככל שהזמן עובר ואני לא רואה אותו, לא חש ממנו אהבה, לא חש עניין,

אני נשאב לצבא. משתקע בו ומטביע את יגוני בו.

אני שונא את עצמי כי אני אוהב אותו והאהבה שלנו לא מספקת.

היא לא חזקה מספיק.

היא לא עוצרת את הזמן, היא לא מכפילה את עצמנו על מנת שנוכל להיות בשני מקומות בו זמנית.

היא אפילו לא מספיק חזקה בשביל להוסיף כמה שעות ביממה או לכל הפחות ליצור שדות קליטה במקום שכוח האל אשר אני נמצא בו.

אהבה מקסימה מרהיבה מלבבת.

לא מסוגלת לעזור בכאב. לא מסוגלת לגרש את הגעגוע, לא עוזרת בלילות ללא שינה מדאגה לעצם קיומה.

אני אוהב אותו. אני מאוהב בו. אני מעריץ אותו.

אני מתגעגע, אני כושל.

פעם האהבה הזו הספיקה.

שוב אלי.