ביום שלישי זה מסתיים.

בשקיעת החמה אני אענוד את דרגותיי ובמהלך השעה שלאחריה הן ייחשפו.

אהיה קצין.

אני יושב כאן ושוקל את העניין.,

מהרהר, חושב.

המחשבה מתגלגלת ומתהפכת בראשי.

אני לא זוכר למה.

אני צריך להיזכר.

חייב.

בשביל שאהיה קצין יותר טוב.

חייב להיזכר.

למה.

אז, לפני שנה,

הכל היה כל כך ברור.

אז, לפני 7 חודשים זה קרן ממני וניצת בעיני.

אך כעת...

אני לא זוכר.

למה.

למה רציתי להיות קצין?

מה היה הכוח האדיר הזה שדחף אותי? מה היה המניע הכביד שלא נתן לי מנוח ולא נתן לי להיכנע?

אני יכול לשרוד. התכונה האבסולוטית שאני יכול להצביע עליה שקיבלתי מן הילדות ושאר החיים שלי זו העובדה המלבבת שאני יכול לעבור הכל לא משנה עד כמה קשה לי.

אני כן אתלונן, אני לא אהיה מאושר, אבל אני אעבור.

אך זה שונה. יש לי בסיס. היה בסיס. כה חזק, כה איתן, עוצמתי בל יתואר.

אני פשוט שכחתי אותו. בשגרה, בלחץ, באיבוד החיים שקורס הקצינים ניחן בהם.

אותו כח, אותה תשובה ללמה היא מה שהופכת קצין טוב לקצין שמתעלה על עצמו.

אז למה יצאתי לקורס הקצינים?

יום רביעי, 05:07 בבוקר.

אני מצמיד לשפתיי את כוס התה ונושף על הנוזל כשאני רואה איך אני יוצר גלים המתחזקים ככל שנשיפתי מתחזקת.

מריח את התה ונושם את האדים העולים מעלה.

הוא עדין חם מדי.

 מרים את ראשי וצופה לעבר המזרח, צופה על הגבעה המיוערת שנערכו עליה כל כך הרבה קרבות. מזרחית אלי, כ132 מעלות מכיוון מבטי, ליתר הדיוק, נמצא המאהל של ההשלמה החיילית שלי.

נח מדי לטעמי כשמדובר בשבוע מלחמה. וכן, הוא לחוץ ודורש הרבה מאמץ. גם לפני, גם אחרי, וגם עוד מספר ד' כשכולם יקומו.

חיוך רך מתפשט על פרצופי כשאני נושם את האוויר היותר צלול ונקי מהבסיס המקורי.

שקט.

דגלי החיל מתבדרים ברשרוש קל נוכח משוב רוח מבורך.

כמו סצנה מסרט תקופתי, גם זה הוא השקט שלפני המלחמה.

לוגם לגימה מהתה שהתקרר מעט. המרירות מתפשטת על לשוני ומשודרת למוחי.

תה חזק, מר, ללא סוכר. תה שאליו הורגלתי בתקופה זו, הפרק האחרון של קורס הקצינים שלי.

לאחר 5 ד' צפיתי באחד המפקדים כשזה יוצא מאוהלו ובאדישות מפעיל את האזעקה שכולנו ציפינו לה כל הלילות כשאנו חצי ישנים, בחרדה משולהבת בציפייה מתוחה.

תוך דקה כל המאהל התהפך על תכולתו. תוך מספר דקות לא רב המאהל נשאר כמעט ומרוקן מנפש אדם כששקי השינה עוד חמים, עדות למהירות שבה הוא התרוקן.

נשק, אפוד, קסדה, מפה ומצפן. כולנו נוהרים אל צי הרכבים שלנו. נ.נ. (נושאי נשקים) מתפרקים. התנעה והתפזרות בשטח. שאגות נשמעות ברשתות הקשר. כולם צווחים פקודות.מח"ט, סמח"ט, מג"ד,  מ"פ, חוליות, סגנים.

נשימה עמוקה והשתלבות ברעש המלחמה.

תם.

כמעט.

עוד שנייה.

שבוע וחצי.

12 יום כולל שבתות.

אחרי 7 חודשים.

סגן משנה מצטרף למשפחת הקצונה של החיל.

חיתוך מצב.

* 4 שבועות לקבלת דרגת הסגן- משנה.

* בעיות גב שלא נפתרות.

* חשש לכיב כיבה.

* חור מתחת לברך שמאל.

* הפצת שמועות בבסיס עלי. שאת זה אני עוד מסוגל לקבל כי אני זה שעשה שטות ובחר להיות פתוח וכנה עם הפלוגה בנוגע לזהות המינית שלי. זה בסדר כל עוד זה קשור אלי. אני מקבל את העובדה שאני נשרף בשל כך.

אך זה ממש לא בסדר כאשר מפיצים שמועות ואומרים שאני אמרתי אותן. כשזה פוגע באנשים אחרים. כשזה פוגע באנשים חשובים לי. כשזה פוגע במ"מ של ההכנה. כשזה מנתק את הקשר בנינו.

כשאני מבין שאני לא יכול לדבר עם אנשים בפלוגה כי זה המצב שאני מגיע אליו.

* בדידות בשל אי ההבנה של חברי, ושלי, למצב הנתון. קורס הקצינים. רבים האנשים שאינם מספיק בוגרים בשביל להבין את ההשלכות של הכול. שזה לא שאני לא רוצה להיות אתם בקשר אלא זה שכמעט  ובלתי מתאפשר לי. אין לי זמן להתקשר אליהם. אני חוזר פעמציים בחודש הביתה לשישבת ואין עלי פלאפון במהלך השבוע.

יהיו האנשים אשר יגידו לי שבשל זאת אינם שווים הם לי, אך זה לא מותיר אותי עם חברים אלא משאיר אותי לבד. כשאני זקוק להם.

* ההורים שלי חזרו לסורם. אני לא מסוגל להיות בבית. אני כמה לחזור לצבא ולא לצאת ממנו. אני לא מתכוון לחזור בעוד שבועיים הביתה. אני אמצא לי איפה ללון ואם לא אז אני אעדיף להישאר בבסיס.

בנוגע לטקס סיום קורס הקצינים, אין לי שום רצון שהם יכבדו אותי בנכחותם.

* אני לא בטוח עד כמה אני רלוונטי יותר בחייו. הוא סיים פרק. אני אוהב אותו. הוא אותי. אני חושב שהוא מאושר. אני מרגיש שהוא מאושר כשאנו יחד. השאלה היא, כמובן, אם זה רלוונטי. אם אני לא צריך לשחרר אותו כדי שהוא יגדל ויתפתח. אני לא רוצה.

חשבתי בזמן האחרון יותר מדי על להתאבד.

שקלתי זאת יותר מדי פעמים. יותר מפעם אחת.

אני לא בתקופה טובה.

קשה לי מנטאלית. אולי יותר משאר האנשים שנמצאים אתי בקורס כי יש את הפרמטרים שקיימים בחיים שלי ולא בשלהם.

אני יודע שאני יכול להחזיק מעמד יופי.

אני לא יודע אם אני רוצה.

המוות יאה לי.