 כינוי:
Dum Dum Philosophy בן: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
קצין? אתה? אבל אתה הומו.
"ומה יקרה אם המחלקה שלך, כל המחלקה שלך, לא תאהב אותך? לא תקשיב לך ולא תקבל את מרותך ואת הסמכות שלך כי אתה הומו? הרי, בחיל כמו שלנו זה כלל לא שכיח ואפילו קרוב לוודאי שזה יקרה. מה אז תעשה?"
אני לא יודע.
מאז שידידה שלי הציבה בפני את השאלה הזו אני לא מצליח לישון. אני לא מצליח להעביר שנייה בחיי בלי לחשוב על זה. ואני לא מוצא פיתרון.
אני לא יודע איך להסתדר, איך להצליח בסיטואציה הזו. האופציה של להיכנס בהם ראש בראש לא תעבוד, זה לעולם לא עובד. לא לאורך זמן.
אני מתחיל לפקפק...
בעצמי בעיקר.
ביכולת שלי להיות קצין.
רק בגלל שאני מי שאני. שאני אוהב בנים.
וזה באמת לא משנה מה עברתי, אלו הכשרות ואלו סמכויות נתונות לתפקידי. אם העובדה היחידה הזו היא הבעיה, אז אני לא יודע מה לעשות.
אני מוטרד. יותר ממה שחשבתי, משאלה זו. אני באמת לא יודע מה אני אעשה סיטואציה כזו.
זה מרגיז אותי כי זה לא שאני "סתם". אני קצין. והמסלול הוא לא הדבר הכי קל שבעולם, בעיקר אם מסתכלים על העובדה שאני נמשך לבנים.
ואז, בסופו, אחרי שעוברים את הכל, ליפול שם, בשטח. כי המחלקה שלי לא תקבל את זה.
זה לא משהו שאני יכול לעמוד בו כי אני לא יודע איך להתמודד עם זה.
אירוני.
אני אוהב את עצמי.
עכשיו אני צריך לשנוא את עצמי.
אני צריך להעלים את עצמי.
אני צריך לשתוק, לא להיות אני, להסתיר מחוות שאני רגיל אליהן. לנסות ולא לעשות שום תנועת גוף שלא מתאימה.
לא להיות אני.
לא להיות משוחרר כמו שאני.
לחזור ולא לקבל את עצמי.
לא להרגיש בנח עם עצמי.
אותה ידידה, לא מבינה. לא באמת. כשהצעתי את האופציה הזו, היא עודדה אותי. אמרה לי שזה מצוין,שאני עושה שינוי. זה מראה על רצינות.
כן, מלבב.
זה גם מראה עד כמה היא לא רואה את כל התמונה. היא לא מבינה שהוויתורים הללו, זוטרים ומעצבנים עד כמה שהם יכולים להיות,
זה השלמה עם עצמי. השלמה שלקחה שנים ומסע של שנים נוספות להגיע לרמת השיחרור והחופש שאני חווה עכשיו. אותו חופש שגורם לי לחייך ולהיות מאושר.
זה לכבות את הכל. את האושר, את החיוכים, את הזריחה. את הקופצניות שאומרים לי שאני ניחן בה וזה אומר שאני צריך לנתק את העליזות שבי.
זה אחד הדברים הכי קשים שאדם יכול לעשות לעצמו.
זה להתכחש לעצמי. זה להיות קר, לעצמי. זה לשנוא את עצמי. זה להתעלל.
זה מכניס אותי לדיכאון.
כי זה לא משנה. שום דבר לא משנה.
אני הומו.
אז אני לא יכול להיות קצין.
|
נכתב על ידי
Dum Dum Philosophy
,
8/5/2009 17:39
בקטגוריות אומללות, אופי אינו משתנה, גאווה, גזענות, גייז, דיכאון, דעות קדומות, הרהורים, ורק רציתי לחיות, זעם ותוכחה, חלום אופורי, להיות אני, מחשבות, מחשבות עמוקות, נאיביות, נטיות מיניות, סיוטים, עצבות, פחד וחרדות, פילוסופי, פילוספיה, ציטוטים, קצונה, רגשות, רוע, אהבה ויחסים, אקטואליה, ביקורת, פסימי, צבא, שחרור קיטור
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
מי אני?
אני יושב כשהדבר היחידי שמאיר את החדר זה האור מצג המחשב. אני אוהב את האפלוליות הזו.
או לפחות אהבתי.
אני זוכר שפעם אהבתי, וכעת, כשאני כבר לא ידוע מה אני, אני חושב שאני מנסה לחזור לעבר ולהתחיל לבנות לעצמי מחדש את עצמי.
בתחילת קורס הקצינים בבה"ד 1 אמרו לנו שאנחנו נצא עם כל מיני שאלות מסדנאות כאלו ואחרות ובסופו של דבר נפתח לעצמנו זהות קצינית.
שלי כבר הייתה ידועה לי מראש, לא הייתי זקוק לסדנאות הללו.
עכשיו כשאני מסתכל על עצמי במראה אני לא יודע מה נשאר מעבר לזהות הקצינית שלי. אני לא יודע מה קרה או איך התגלגלו הנסיבות לכך,
אבל אני מרגיש חלול. אני בוהה במראה ורואה אותי במדים, עם סיכת מ"מ ודרגות. כשאני מסתכל לעיני אני רואה ריקנות. אני לא מרגיש משהו מעבר.
מה שפעם היה הדבר הכי בולט בי, המעבר, העומק. הפכתי למעין כלי של המערכת, כשאני מתכוון לכלי. אני לא מרגיש את הנשמה שלי.
אני לא יודע לאן היא הלכה או מתי אבל זה המצב כרגע.
אני בוחן את העולם דרך העיניים שלי, אבל עם מבט לא צלול, מבולבל, שלא מתערב. כאילו העולם הזה לא שייך לי, בעצם, אני לא שייך אליו.
לא לאזרחות. לצבא כן. בצבא אני יודע איפה אני נמצא. אני יודע בדיוק מה המיקום שלי מה הסמכות שלי, מה מצפים ממני ולאן אני הולך.
אבל לא בחלונות הזמן הקצרים האלו כשאני לא על מדים.
אני מניח שבגלל זה קשה לי אתו.
אין לי תוכנית עבודה כשאני לא בצבא. ואני איש של תוכניות. אני חייב להכין הכל מראש.
כשאני אתו אני לא חושב הרבה, לא חושב יותר מדי, רק מנסה למצוא זמן להיות אתו כשכל הזמן הדברים משתנים.
זה לא הכי קל, במיוחד שאותו יצור מרהיב שאני הכי אוהב והוא הדבר המקסים ביותר עלי אדמות, לא קובע מראש דברים. כן, הוא מאותם האנשים שבטבע שלהם זה לא לדעת מה הם עושים אח"כ.
שקשה להם לתכנן מראש, לפרק זמן ארוך מדי.
אני לא יודע מה קורה אתו. לא באמת. כי זה הוא. מסובך כזה. האדם שהכי קשה לי לקרוא והאתגר הכי גדול שלי. אתגר שאני לא מפחד להגיד שעוד לא הצלחתי לפתור.
שנה וחצי. עוד שבוע.
ולא הצלחתי. ואי אפשר להגיד שאני אדם שלא מצליח לקרוא אנשים.
אבל זה לא משנה. העיקר שאני אוהב אותו. והוא אותי. וזה ממש לא ברור מאליו.
אז אני אשקיע. ואני אביא לו דברים שאני אכין. גם אם זה עם לבבות וכתובות של לאב. גם אם זה דברים שהוא צחק עליהם ואמר שהוא יזרוק לפח.
כי זה לא באמת משנה. כי אני אוהב אותו.
אני אוהב אותו. אני אוהב להשקיע בו. אני אוהב סושי. אני אוהב מוזיקה.
מה עוד אני אוהב?
מה עוד הכיל אותי?
חברים. כן. החברים האהובים שלי, האלים. אבל... גם הם כבר שכחו אותי. כי אני בצבא. כי אין לי יציאות משהו. כי אין לי זמן לראות אותם.
אני מתגעגע אליהם.
אני מתגעגע לעצמי.
|
נכתב על ידי
Dum Dum Philosophy
,
2/5/2009 02:06
בקטגוריות אהבה שלא תגמר לעולם, אומללות, אופי אינו משתנה, אני והוא, בולמיה, ביסקסואלים, גאווה, גייז, דיכאון, הרהורים, ורק רציתי לחיות, חלום אופורי, זעם ותוכחה, להיות אני, מחשבות, מחשבות עמוקות, נאיביות, נטיות מיניות, עצבות, פחד וחרדות, פילוספיה, פילוסופי, ציניות, קצונה, רגשות, אהבה ויחסים, אופטימי, ביקורת, מפגשי ישרא-בלוג, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור, צבא
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
יחד עם סיכת המ"מ
בחמישי בצהרים לבסוף יצאתי משם.
עם סיכה חדשה וכסופה על הצווארון. סיכת מ"מ.
ושוב, כמו כל סיכה שמעטרת את מדי לא הרגשתי משהו מיוחד כלפיה. כי מעולם לא עבדתי קשה מדי בשביל הסיכה. תמיד זה בא לי בקלות, ושתיים מהן בקלות רבה מדי.
לקח לי זמן רב להבין שיש אנשים שעובדים קשה בשביל אותן הסיכות. אותן הסיכות שאני גאה בהן, אבל הרגשה חלול של גאווה. סוג של החמצה כשאני צופה באותן נשמות אשר מהללות את הסיכה כאילו זה היה הדבר הכי קשה בעולם, השגתן.
ולא כך בשבילי. מעולם לא היה.
אני רוצה פעם אחת להרגיש איך זה לסחוט את עצמי עד עילפון ולהרגיש שנתתי את כל כולי ומעבר לכך, בשביל משהו שאני אקבל. גם אם זו סיכה קטנה שכמעט ואף אחד לא שם לב אליה.
הנסיעה מבה"ד 1 לא הייתה שקטה. אנשים שמחו וצהלו, רבו וצרחו. ניסו להביע את כלל רגשותיהם באותו זמן מוקצב וקצר שבסיומו ככל הנראה הם לא יראו אחד את השני עד סוף חייהם.
אנשים ניסו לסגור חשבונות, לרמוס את הנפשות ששרדו את הכל. למרות שאין טעם. למרות שכבר כולם עם סיכות המ"מ, למרות שזה לא ישנה.
לא כשזה נוגע למערכת.
אבל יש אנשים, שחייבים. לרמוס ולהרוס כי הם לא הצליחו במהלך הקורס.
ידעתי שזה מה שהבנים בצוות שלי רוצים לעשות אתי. הם רצו לקיים אתי "שיחה" שבה רצונם היה להביע את חוסר אמונם בי כקצין.
הם ניסו לרמוס אותי לכל אורך הקורס וזה הגיע לכדי איום המפקד שלנו לבלימת ההתכסחויות והכוונה בהדחת אנשים על סמך הסטה.
לפני שעליתי על האוטובוס צוערת מהצוות שלי, שהפכה לאחת החברות הכי טובות שלי, ניגשה אלי והביאה לי מתנת פרדה. היא אמרה לי שהיא לא מצליחה להבין בכלל איך הצלחתי לשרוד את הקורס, והיא ושאר הבנות, דיברו והגיעו לתובנה שאף אחת מהן לא הייתה מצליחה.
הן מעריצות אותי בשל כך.
ואני לא מבין. כי זה תמיד היה כך. מהגיוס שלי. תמיד הייתי השעיר לעזאזל, תמיד הייתי זה שנוח להקניט אותו, תמיד הייתי זה שלא מצליח להשתלב חברתית.
תמיד הייתי זה שההתלחששויות של ה"הומו" כווננו אליו. תמיד הייתי זה שהבנים התעללו בו.
תמיד הייתי זה שחי את הסבל הזה וכלל אינו מכיר בכך כסבל אלא כדרך חיים, כמצב נורמלי.
כשהתיישבתי באוטובוס שמתי אוזניות והגברתי עד הסוף.
נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שזהו זה. רק הנסיעה האחרונה הזו ואני לא אצטרך יותר להתמודד אתם.
נפרדתי מבה"ד 1. מעוזו של טאיטו, מבצר הבטון של הקצונה ועוד טירה אפלה וקודרת של תקופה שחורה נוספת לחיי.
נפרדתי מהמדבר והצטערתי. לא יכולתי להתרכז בספר שלי כי לא הצלחתי להעתיק את עיני מהנוף אל הדפים. הנוף המדברי הוא אחד הנופים היותר מקסימים שישנם.
השקט הקוסמי עם הווית החיים שצריך לדעת היכן להסתכל ובאיזו זווית על מנת להבחין בריבויה במדבר.
הגעתי הביתה.
לרעש, ההמולה, הפיח ועשן הסיגריות. כל כך שונה מהמדבר.
כמו המנטליות שלי ושל אותם בנים מהקורס. הם לא מבינים, הם לעולם לא יוכלו להבין.
המנטליות שלנו שונה. הם קציני מטה. אני לא. הבסיס היחיד שלנו הוא העובדה שאנחנו משרתים בצה"ל. ואפילו זה לא בהכרח נכון, הרי חיל האוויר, הים ומודיעין חיים בבועות.
למחרת, כשנסעתי לבויפרנד וחכתי לו באחד מכיכרות הערים נהנתי מהשמש. קול צחוקם של הילדים הידהד באוויר והרוח ליטפה את פני מעוטרות בזיפים בני יומם.
חייכתי. זו הסיבה שאני עושה את הכל.
אני מסוגל לעמוד בהכל, גם כשקשה, גם כשנורא. במיוחד כשאני עושה דבר מה שהוא אינו בהכרח בשבילי אלא בשביל אחר. ואני הולך להיות קצין בשביל להגן על אותו צחוק ילדים.
אני משנה גישה.
אני משנה הכל. זלזול האנשים בי, בחיל שלי, בקורס שאני עושה, גרם לי להבין שאני צריך לשנות דברים.
הדברים הללו לא הגיעו רק מ"אויבים" אלא גם מחברים. או "חברים".
אני צריך להתחיל ברפורמה, להקים לעצמי מסכת חוקים שאני לא אעבור עליה.
אני צריך להפריד את חיי האזרחות מהצבא. אל לי לדבר עם חברי, בעיקר, על הצבא.
אני צריך להיות ממוקד וחד. לעולם לא ארשה עוד שמישהו יזלזל בי ובתפקודי.
אני צריך להקפיא את רגשותי בסביבת אנשים.
אני צריך להיות יותר אגואיסט אך לא להציג זאת כך.
אני צריך להפוך לחלול.
לבעל מבט עמוק וחודרני.
אני חייב לעשות זאת. את הכל.
אני בובת חרסינה.
אם לא אעשה זאת,
אתנפץ.
כי אני רק נכווה. מכל כיוון.
לעיתים רבות מדי אני תוהה על קיומי, ועל נחיצותי.
זו הרגשה שנתנו לי הבנים בצוות. זו התחושה שאני יוצא עמה מבית הספר לקצינים.
אי נחיצות. ואפילו העדפה להעלמותי.
|
נכתב על ידי
Dum Dum Philosophy
,
25/4/2009 14:12
בקטגוריות אהבה שלא תגמר לעולם, אומללות, אופי אינו משתנה, אני והוא, גאווה, ביסקסואלים, גזענות, גייז, דיכאון, דעות קדומות, הרהורים, ורק רציתי לחיות, זעם ותוכחה, חלום אופורי, טראומות, להיות אני, יצאה מהארון, מחשבות, מחשבות עמוקות, נאיביות, נטיות התאבדותיות, סיוטים, ספרים רבותי, ספרים, עצבות, פחד וחרדות, פילוסופי, פילוספיה, ציניות, קצונה, רגשות, רוע, אהבה ויחסים, אקטואליה, ביקורת, סיפרותי, צבא, שחרור קיטור, פסימי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
