כאנשים רבים גם אני לעיתים חוטא ורואה דרך ארוכה כאילו היא אינה ברת סיום.

במיוחד כשאני נמצא בחצייה, כשקשה לי ואני לא מסוגל אפילו לתאר לעצמי את סופה.

אך כמותם, גם אני מרגיש אצילות נפשית כשאני ניצב כשנייה לפני סיום הדרך. כשאני יודע בוודאות שאת אותה דרך, זוועתית ככל שהייתה, אני מסיים.

כעת אני ניצב בפני מצב זה.

עוד כשבוע.

שבוע ואני מקבל את סיכת המ"מ שלי, אני מסיים את פרק היסוד שלי בקורס הקצינים. אני יוצא מבה"ד 1. עוזב אותו בתקווה שלעולם לא לחזור לאותו מקום ארור שכל כך סבלתי בו.

ולא מבחינת הקורס אלא, כמעט כמו תמיד, בגלל האנשים. ולא כלל האנשים אלא מספר ספציפי בצוות שלי. קומץ מסוים שהלך אחרי בחור מסוים שהייתה לו משיכה מסוימת למין מסוים והוא התחיל לפני זמן לא רב עם דאמדאם מסוים.

ואותו דאמדאם מסוים לא היה מוכן לרדת לפסים אישיים, ולא היה מוכן לאיים על אותו בחור באאוטינג כי זה בכלל לא יעלה על הדעת.

ולפיכך אותו בחור מסוים שהוביל קומץ מסוים הוציא תסכול מסוים על היותו בארון עמוק, מסוים, על דאמדאם מסוים וגרם לו יותר מדי פעמים לשאול את עצמו אם כל הסבל הזה שווה את הכל.

בזמן זה, אני לא רוצה לנבור בעבר שכלל אינו עבר אלא רק שבוע שעבר, אני רוצה להמשיך הלאה. לסיים את הפרק הזה בחיים שלי בחיוך, בקצת הרגשה טובה ולא כמו שניסו אותם אנשים, לרמוס אותי.

ולמרות זאת, אני חייב לציין שהיו גם נקודות אור. כמו הבנות שבצוות שלי. שאוהבות אותי ומעריכות אותי עד אין קץ, במיוחד בגלל מי שאני. כי שם, באמצע קורס אינטנסיבי שאינך רשאי להביע כל אות שבירה או ריסוק עצמי, ואתה רחוק מכל דבר המוכר לך שנותן לך אהבה, אתה חייב למצוא איזושהי תמיכה, והיא הייתה בהן. בנות מקסימות שאני אשמור אתן על קשר.

מלבד זאת, ישנו בויפרנד. שהוא לא תמיד הבין אבל תמיד תמך. גם כשהיה קשה, והיה, כי אני לא הייתי יציב. כי החיסרון בכל דבר תומך ולחוש תחת תקיפה מתמדת בלי יכולת התגוננות ובלי מקום שקט, שלא לדבר על החדר שלי, ערערו אותי.

דבר נוסף שאני חייב לציין זאת העובדה שישנם אנשים, שכלל אינם מכירים אותי ובכל זאת חשים מחויבות לתמוך בי.

כך, גיליתי אתמול. היה לי צוער זמני של זמן אשר בו יכולתי לעשות מה שאני רוצה, לכן פתחתי את המייל של הבלוג. היה לי שם מכתב, שנשלח לפני ימים מספר. באותו מייל אמר לי בחור מרהיב אחד שאני חייב להחזיק מעמד. לסיים. כי זה הסוף. ולמרות שקשה ורע לי אני צריך לנשום עמוק ולדהור קדימה.

זו דחיפה. זאת תמיכה שלא ציפיתי שתגיע מהכיוון הזה כלל, והיא בכל זאת הופיעה. מעין קריאת תיגר על הרוע שהיה לי בקורס.

אותו מייל, מכתב, קריאה, מילא אותי. חיזק. יותר ממה שאותו אדם יוכל אי פעם לחשוב.

אז תודה.

אמרו לי בצוות, יותר נכון ניסו למקד את תשומת לבי, בנושא מסוים הזרוע בתוכי ומפריע להם.

ניגשו אלי וטענו שאני מדבר בשפה גבוהה מדי.

אני.

נו באמת, אני?

אמרו לי שאני מדבר בשפה הרבה יותר גבוהה מאשר הכתיבה שלי, כשאני חשבתי אחרת.

הם הביאו לי דוגמאות.

מתברר שאני אומר יותר מדי "יחד עם זאת", משתמש ב"גושפנקא" וישמרני סנטה אוצר המילים שלי כולל גם "מאידך גיסא".

לא ידעתי שעל מנת שאני אהיה קצין טוב יותר אני צריך להוריד את איכות השפה שלי,

שאני כלל לא רואה אותה גבוהה.

נ.ב

אני מצטער שהפוסטים האחרונים שלי לא מצחיקים. כשתקופה כזו עוברת עלי, כשאני חש צורך לבטא יותר את הצד הרציני של חיי בבלוג ולא את הפן ההומוריסטי בו, אני דוחף את עצמי להתנצל.

בשל זאת, אני מצטער.

אני אמור לישון עכשיו. עוד פחות מ4 שעות אני צריך לקום ולנסוע, חזרה לשם, לצבא. לקורס הקצינים. לצוות שלי. לאותה חבורת בנים, לחדר.

למקום שנותן לי את ההרגשה הכי רעה בחודשיים האחרונים.

יותר מן הבית, שזה חידוש מרענן.

אני כל כך מודה לסנטה שיש לי בצוות גם בנות, שאוהבות אותי, שתומכות בי, כי אני באמת זקוק לתמיכה הזו.

מזמן לא הרגשתי את הבדידות הזו כמו שאני מרגיש עכשיו.

מזמן לא הרגשתי את האכזבה הזו מהאנשים ממני, כמו שאני מרגיש עכשיו.

מזמן לא שמתי לב לחוסר העניין של האנשים החשובים לי, בי.

מזמן לא שמתי לב שאני מאבד כל כך הרבה אנשים בשל חוסר הבנתם למצבי.

ישבתי השבוע וכתבתי מכתב לבויפרנד בזמן שיעור מ"פ. לא כי השיעור לא היה חשוב, לא כי הוא לא עניין אותי, לא כי לא תפסו אותי.

כי הייתי צריך. כל אני בסבל. יותר מן הרגיל, ואני... אני איש למוד סבל. גדלתי לתוך סבל והתקיימתי בסבל כל כך הרבה זמן אבל בזמן האחרון נראה וכאילו אפסו כוחותיי ואני מפסיד לו.

הכוחות הפועלים עלי מתגברים כשמאידך גיסא הכוחות הטובים פוחתים או משנים את צביונם ומפנים את עורפם כלפי.

אני עייף, מותש. מנטלית כמעט ונשברתי.

רק לעיתים רחוקות אני מוצא איזו פיסת דשא ירוקה בכל המסע הזה, פיסה שנותנת לי קצת אור וממלאת אותי בכוחות להמשיך הלאה, למרות שתמיד זה לזמן מועט.

אנשים לא מבינים, לא רוצים, לא מנסים. מכיוונים שלא חשבתי שזה יכול להגיע.

וכול השאר נראים כאילו לא אכפת להם, כאילו להם לא קשה, כאילו זה רק אני.

והחשיבות של הקצונה בעיני...

אני לא יכול אפילו לשבת ולתאר את זה. ניסיתי במכתב לבויפרנד. המכתב הראשון שאני כותב לו בכתב ללא טיוטות וכשזה לא קשור למאורע שמח.

להיות קצין, למרות שכבר הסטטוס שלו בעיני החברה ירד בשנים האחרונות,

להיות בבית הספר לקצינים,

לאור מה שעבר עלי, לכל אורך חיי, זה... זה דבר כמעט ובלתי נתפש.

כי זה אני. זאת הילדות שלו. כי זה המקום שממנו באתי.

כי זה להיות ילד מוכה שרבים מלילות ילדותו הסתובב ברחובות ללא מקום לישון בו. זה להיות אותו ילד שעבר כל כך הרבה התעללויות פיזיות ונפשיות שהוא כבר הפסיק לספור.

אותו ילד שעד החטיבה היה בתוך שככה זה בכל הבתים והכול תיקני אצלו בבית.

אותו ילד שההורים שלי נתנו לו אינספור פעמים את התחושה שהיה עדיף שהיה מת, ואפילו אמרו לו מספר פעמים ללכת ולבצע זאת.

אותו ילד שעכשיו הולך להיות קצין.

למרות מה שעבר ואולי בגלל מה שעבר.

אותו אחד שכמעט ולא יכול יותר כי הוא לא מוצא אף מקום מפלט לרוקן את הכל. כי הכל מותנה בזמן. אפילו עם בויפרנד אני מרגיש שאני רק הורס כי אני אף פעם לא אומר את הדבר הנכון בזמן הנכון.

נזק מהלך, מגפה שחורה שרק פוגמת והורסת.

ומותשת.

אני כל כך רוצה השבתה.

אני לא אשקר אם אני אגיד שבזמן האחרון עלו לי מחשבות על המוות. על הטוהר והרוגע שבו. במיוחד עם אותם אנשים שגורמים לי להרגיש כל כך רע. עם אותם אנשים שגורמים לי על לפרוש בכלל מהקורס, למרות כל מה שהוא מייצג בעיני כי אני פשוט מתחיל להרגיש כחלל של רעל שרק מחכה להתמוססות הקרומים המפרידים.

מתישהו,

האם אי פעם,

זה יסתיים?

תהיה לי מנוחה?

אני ארגיש נינוח?

לישון....

כל כך זקוק למנוחה.

אתו.

לישון אתו.

וזה לא יקרה.

אני אפילו לא קרוב לסיום.

יש עוד השלמה.

ואז היקלטות ביחידה.

ותפקוד...

והוכחה עצמית....

ולא.

לא מנוחה.

לא עכשיו.

לא לעולם.

ישמרני סנטה שמישהו יעשה את הדבר הארור הזה במקומי,

שדים צמאי דם, הפסיקו לנגוס בבשרי.