ובכן, אני שוב כאן. וכן, אני חי.

אחרי שבועיים נוספים בקורס הקצינים שלי חזרתי הביתה מותש יותר משאר הסופ"שים למרות שהפעם אין לי מי יודע מה עבודה כי את רובה כבר עשיתי.

ביום ראשון לפני שבועיים הגדוד שלי עבר סדרת חינוך בירושלים בת שבוע.

היה גם פורים ולכן זה בלגן את הסדר המקורי והסדנאות והסיורים היו מעורבבים אחד בשני מה שגרם לסדרה לאבד חלק מערכה ומהקסם שלה. אני בכל אופן, נהניתי. במיוחד בסדנאות שנויות במחלוקת אשר בהן ביטאתי את עצמי באופן רציונאלי, עקבי ומתורבת.

כחלק בלתי נפרד מהקורס שלנו אנו במעין מסע מתחת לפני השטח של חיפוש אחר דמות הקצין שלנו. הדמות שאנו נלבש כשנהיה קצינים. מה נבחר לעשות ובאלו דעות נגיע לתפקיד.

אותי זה קצת מתסכל ומעקב כי אני כבר סגור על עצמי. אני הגעתי עם גישה צלולה, ברורה וקבועה. לא מקובעת אלא ידועה מראש. בדיוק לאיזו מטרה אני יוצא לקורס, מעבר לכל השליחות והציונות הטמונים בי.

אני, מעבר לכל ספק, הולך להיות קצין מוכן פקודים. כלומר אני אדאג יותר לרווחת הפרט מאשר למשימה. זה לאו דווקא טוב, ולאו דווקא רע.

בכל מקרה, זו הבחירה שלי. בחירה שאף אחד אחר לא יכול לבוא ולשלול ממני אותה.

בשל זאת, אני לא מתחבר לכל התכנים הללו של חיפוש עצמי. כי אין לי מה לחפש בעצמי אלא רק לאמת את מה שאני כבר יודע.

בחמישי חזרנו לבה"ד 1 ולמחרת, בשישי, יצאנו למדרשת שדה בוקר ע"מ לעבור עוד חלק מן סדרת החינוך שלנו. מרהיב ומרתק ובנוסף מעמיק ומתמיד, נפלא ומרווה, מספק ופעיל.

פאניקה אחזה בי.

אחת ממטלותיי בקורס הייתה להעביר לצוות שלי סיור בצריף בן גוריון ובקברו.

אותה פעילות מקסימה במדרשה, הרסה לי אותו. היא נגעה בכל הנקודות שאני רציתי, לקחה לי את כל הדילמות והדיונים שאני רציתי להפיק. הייתי חייב לשנות את כל מערך הסיור שלי, ולא היה לי זמן.

בראשון הסתדרנו ליציאה לשטח וביום שני ירדנו אליו.

"שבוע השטח" של מגמת נחשון.

ישמרני סנטה איזו בדיחה. ככלל, הפלוגה שלי לא ידעה כלל איך נראה אוהל 11 שלא לדבר על איך להקים אותו. הפלוגה ישנה באוהלי סיירים, שתי יריעות מחוברות יחדיו ויוצרות מעין אוהל קטן לשני אנשים. ההקמה שלהם זו לא משימה כל כך קשה ובכל זאת זה העלה קשיים לאותם שלישים, אקדמאים וקציני המטה לעתיד.

אני שיחקתי לי בחול. אני רקדתי לצלילי האלמניה המכה בבזנטים. אני קיפצתי בין אוהל לאוהל והקמתי את מירב מאהל הבנים וישירות עברתי לאוהלי הבנות. בזמן מהיר יחסית המאהל הפלוגתי עמד וכבר הרמנו תורן עם דגלנו הכביר.

הייתי מאושר.

ליקטתי אבנים ע"מ לסמן מתחמים במאהל וזה החזיר אותי אחורה בזמן, לתקופה שעוד הייתי חניך בחוגי סיירות. כיתה ד'-ה'. גם אז אספנו אבנים והקמנו סביב הקבוצה חומות מגן מפני רוחות וכו'. עם השנים זה כבר לא הזיז לנו.

הנוסטלגיה. פתחתי את שבוע השטח שלי פתיחה טובה. חייכתי כל הזמן והזעתי מהתרוצצויות והקמות אוהלים והרמת תרנים.

כשסיימנו הלכנו והקמנו את המטווח הארעי שלנו. ישירות אחריו התחלנו במטרה לשמה ירדו לשטח, ביצוע תרגילי פרט- חולייה כחלק מהכשרתנו לרובאי 03.

אני אוהב הסתערות.

הבעיה,

שאני לא אוהב את הנשק שלי. ה16-M הוא הדבר הכי מרהיב וחמוד בעולם, כשהוא לא טעון בידיים שלי ואני אמור להשתמש בו.

מה לעשות, פציפיסט שכמוני עוד לא התרגלתי להירגע ליד השטות ההורגת הזו ולכן אני תמיד נלחץ כשאני אמור להשתמש בו.

לשם האירוניה, אין לי שום בעיה שהיא עם הטנקים שביליתי בהם עד לא מזמן. אך יש לזה הסבר קצת הגיוני. בטנק, כל מה שאני מחזיק ביד זה ג'ויסטיק מגניב ולא איזה רובה שבאמת יורה. כי לא הג'ויסטיק יורה, אלא התותח. והתותח בכלל לא קשור אלי. למרות שכן.

בכל מקרה, אין לי סיבה רציונאלית העומדת מאחורי הפחד שלי מהנשק. מעולם לא פספסתי את המטרה ותמיד היו לי מקבצים. לתפעל מעצורים אני יודע ואני אפילו מזהה את מה שניתן מראש.

אני מקווה שמתישהו זה יעבור לי.

אך עם רוע המזל, ועיקוב הזמנים, לא יצא לי לבצע את תרגיל הפרט ביום הראשון.

קבעו לנו שבלילה, כאשר חשוך, אסור לנו להסתובב לבד. תמיד בזוגות. ואין זה הכי נוח להסתובב פשוט עם הבן זוג שלך לאוהל?

חבל רק שמי שהצמידו לי הוא הומו בארון, עתודאי מנופח שאינו מסוגל לנהל שיחת אמת ולקבל ביקורת.

הוא האתגר הכי גדול שלי בצוות, ואם בטעות יעיפו אותי על סוציומטרי, זה אך ורק בגללו.

לפני השינה עשו לנו תדריך הגנה עם העמדות שיש לאייש והיכן הן נמצאות. בסופו, המ"פ שאלה אותנו אם למישהו קרה משהו טוב היום. כולם שתקו ולכן אני אמרתי. "הכוכבים".

מזמן לא ראיתי אותם כך. בגלל הצבא אני כבר לא מטייל ובמיוחד לא במדבר הרחק מציוויליזציה. הדובה הגדולה והקטנה היו מרהיבות, בולטות ובוהקות. רציתי לעשות לצוות שלי שיעור על הכוכבים ואיך לנווט על ידם, אבל הם פיהקו לי ופטרו אותי בהינף יד. זה לא עניין אותם. חבל.

כשהלכנו לישון, את מעט שעות השינה הרגילות שלנו, הבחור שהיה אתי בחר שלא לשתוק אלא להתלונן על הקור.

כי...?

מה?

הוא התכוון להאיר את עיני? כי אני לא מרגיש את הקור? כי לי לא קור?

נו באמת. קצת איתנות. לכולנו קר, כולנו פה, עכשיו תן לישון ושתוק.

אבל לא. הוא דיבר. ודיבר והתלונן ורצה הביתה חזרה ליומיות המרהיבות שלו. כמעט קמתי וחנקתי אותו עם רצועת הנשק שלי, אך זה לא קרה מאחר ונזכרתי שמאחר ואנו צריכים להסתובב בזוגות אני אצטרך לגרור את גופתו אתי לכל מקום וזה לא מתאים. כי פשוט התאמת הצבעים תהיה נוראה. הפרצוף שלו עם המדים שלי... זוועה.

באותו הזמן ידעתי שאת הלילה הזה אני כבר לא הולך לישון. וזה לא הפריע לי כי זו לא הפעם הראשונה שאני ישן בחוץ ובטח שלא נרדם. לי אפילו היה נח וחמים כי אני פולני אז עם המגבלות של הבה"ד, קיטבג אחד לשני צוערים, סחבתי אתי הרבה בגדים. פשוט קיפלתי ודחסתי וקפצתי עד שהכול נכנס.

בשעה לא מאוחרת מדי ולא מוקדמת מדי עשו לנו הקפצה.

הדבר הכי צפוי בעולם. ובכל זאת, אחרי שהקפיצו אותנו אני הייתי האדם היחידי באזור שהיה מוכן כבר על האפוד המלא והנשק שלו. כל השאר, נחרו, ישנו, לקחו את הזמן כאילו התרגיל יחכה להם.

הבחור שאתי, אותו צוער מלבלב שלא סותם את הפה כי קר לו, התחיל להתלונן על למה מקפיצים אותנו.

מאחר ולא יכולתי לזוז בלעדיו פשוט עמדתי בחוץ בכוננות כשהעוברים והשבים מתחילים להתעורר ולזחול לעמדות שלהם.

אחד המפקדים ראה אותי ושאל אותי למה אני לא זז. הצבעתי לו על הבחור והוא נתן לי מבט של הבנה. "כן, אה? נדפקת אתו."

לבסוף, כ10 ד' לאחר תחילת ההקפצה, הגעתי לעמדה שלי ונכנסתי למצב שכיבה.

כשההקפצה הסתיימה הייתי בשוק. שום ריצות, שום פזצטאות, שום דבר. סיכום וחזרה לשינה. כי "סה"כ ההקפצה הייתה בסדר רק שצריך לעבוד על הזמנים."

אתם חושבים?!

10 ד' אם לא יותר לקח לפלוגה להתארגן על עצמה. המאהל מטר על מטר בערך. למה נראה למישהו שאם בזמן אמת היינו יכולים לעשות משהו נגד?

למחרת כשקמנו היה לנו קרח על האוהל מה שהגדיל את מידת התלונות מצד הפלוגה. כל מה שאני תהיתי לעצמי זה- "אבל מה אכפת לכם? הקרח על האף שלכם? לא. הוא על האוהל. עזבו אותו והמשיכו הלאה."

בהמשך היום עברתי את תרגיל הפרט יום והלילה בהצלחה יחד עם תרגיל החוליה. באמצע היה לנו גם יום קליעה וגם בו תפקדתי מצוין מלבד המקצה הראשון שבו היה לי מעצור והוא הוריד לי כדור ולכן המקצה נפסל.

ליתר דיוק כשקיבלתי את המחסנית אמרתי למפקד שלי שיהיה לי מעצור. הוא הסתכל גם, אמר נכון ואמר לי להמשיך. מרהיב. כנראה ידע מקצועי באמת מנבא את עצמו!

בסיום יום הקליעה לכל הצוות עשיתי את המקצה האחרון שוב ובכך השלמתי את היום ללא בעיות, עם מקבצים ואף פספוס.

בלילה השני והאחרון שלנו הדלקנו מדורה. שבאותה מידה הייתה יכולה להיות תמונה מטלוויזיה מאחר והיא הייתה רחוקה שנות אור מכל אדם ואדם באשר הוא חייל, בפקודה.

אבל העיקר הכוונה.

למחרת התארגנו וחזרו לבסיס.

אתמול, בחמישי, התנהל הסיור שלי לצריף של בן גוריון.

שקדתי ולא אכלתי על הסיור הזה.

התאמתי אותו לתרגיל הפרט חולייה, ע"מ שהוא יהיה מעניין. הוא שילב בתוכו את מירב הדברים שלמדנו ומירב הפקודות בשינויים. השקעתי וראו את זה.

הבעיה הייתה שנתנו לי התקלה בלתי מתוכננת. אחד הצוערים שהיה אמור להעביר את הסיור לאחד הצוותים היה חולה ולכן הוא לא היה.  המפקדים החליטו למזג את הצוות שלי ושלו ושאני אעביר את הסיור לשניהם.

קטסרופה.

זה שוב הרס לי את הכל וכבר היינו שם. במקום לימודי אקטיבי של שימוש בתרגילי חולייה, כמו שתכננתי, היו לי עכשיו כיתות. היינו 30 איש במקום 15.

ונגיד שעוד זה בסדר.

ישנה בעיה אחרת. קטנה, פצפונת, כמעט בלתי מורגשת.

צריף בן גוריון לא יכול להכיל 30 איש!

לכן, הסיור לא היה משהו. ואף על פי זאת אחת המפקדות שהיא קצינת חינוך באה ואמרה לי יפה על ההשקעה.

זה לא יוביל אותי רחוק מדי. היצירתיות שלי מוכרת.

מילא.

כבר לא אכפת לי.

הציון שאני אקבל על ההתנסות הזו לא ממש משנה לי, אני עשיתי את המיטב ממה שאני הייתי יכול לעשות באותו זמן נתון.

והגעתי למסקנה הזו,

יש לי עוד מלא מה לספר אבל זה כבר נהיה ארוך מדי ואני בספק אם מישהו בכלל יקרא את הכול אז אני פשוט אסיים פה.

שיהיה לכולנו סופ"ש מהנה!

ישמרנו סנטה.

ע"מ שגם אתם, קוראי הנאמנים אשר נשארו פה (?), תוכלו לחוות ולהבין איך זה להיות צוער במגמת נחשון בבית הספר לקצינים ע"ש חיים לסקוב, החלטתי למנות לכם מספר דברים אשר קרו לי. ואני גם זוכר אותם. ומי שמכיר אותי יודע עד כמה קשה המטלה הזו עבורי.

כמו כל קצין, גם אנו, צוערים מוכשרים שכמונו, יושבים ומתרגלים וממחישים תרחישים אשר יכולים לקרות ואנו עלולים להיתקל בהם. מה שכן, במקום לתכנן איזה מבצע צבאי מרהיב ומתורבת כמו "עופרת יצוקה" אנו מדברים על איך נצליח לשכנע את 4 החיילים שיהיו לנו להישאר עוד חצי שעה בקריה בשביל להספיק ולסדר דברים לפני ביקורת כזו או אחרת.

מ-דהים.

העומק, העקרונות, ההעזה, הנחישות, החתירה לעמוד במשימה...

איזה מעפן.

רק ידידה שלי ואני יושבים בשיעור ומסתכלים אחד על השני כאילו נחתנו בכוכב אחר. ובעצם, זה באמת קרה. כי אנו לא שייכים בשום צורה שהיא למטה. ובכל זאת, אנו צריכים לשחק את התפקידים שלנו בקורס. בצד, בהפסקות, אנו בשביל עצמנו משליכים את החומר על החיילים שיהיו לנו ועל התפקידים העתידיים שיהיו לנו.

בשבילי אבל זה קשה. כי התכנים לא בהכרח מתאימים לי. כי לא יהיו 4 חיילים אלא בין 30 ל- 40 אם לא יותר. אני גם אהיה בשטח. אולי אני לא הולך להיות לוחם ולעמוד ישירות מול האויב, אך בכל זאת אני אהיה עם הלוחמים עצמם בגדודים ולא אשב לי בקריה במשרד נח.

אבל נו, מילא, "קצין הוא קצין הוא קצין". ממש. זה ממרמר אותי יותר ממה שחשבתי. נחזור לפואנטה.

באחת הפעמים שהפלוגה שלי שמרה הייתי סמל תורן מתרגל שזה העוזר של הקצין תורן המתרגל. כדי לייעל את התהליך ולעזור בפיתוחו לקחתי תחת אחריותי משימות נוספות שלא היו מוגדרות בתפקיד אך היו צריכות לדעתי. בפעם הקודם שהפלוגה שלי שמרה זה היה זוועה. רוב האנשים לא אכלו, וכשליש פלוגה לא קיבלה את מספר שעות השינה לו כל חייל זכאי. הפעם אני והקצין תורן עבדו קשה וסדרנו את זה. השמירות עברו חלק ללא תקלות בכלל.

מה שכן, פעם אחת, עלתה מולי בקשר ידידה שלי.

היא: "עובר פה מישהו...."

~בוהה בקשר~

אני: "... אז אולי כדאי שתשאלי מי זה...?"

באחד משיעורי המ"פ:

מ"פ: "אני צריכה מתנדבים-"

~אני מרים את היד בהתלהבות תוך כדי דבריה~

מ"פ: "-חסונים."

~אני מוריד את היד בהתלהבות~

מ"פ: "מה קרה דאם דאם? אתה חושב שאתה לא חסון מספיק?"

אני: "כן. כלומר... כן." 

לכו תסבירו לה שאין לכם כח להתחיל לסחוב דברים.

כחלק מהתהוותי וגידולי במגמת נחשון למדתי מספר דברים שבמגמת מעוז בחיים לא הייתי מצליח.

למשל, נפלאות קרם הידיים. יש אצלנו הרבה בנות. מלא. והן אוהבות אותי, כי אי אפשר שלא.

אז הן מביאות לי קרם ידיים בכל הזדמנות, כי זה מה שעושים במשרד כשמשעמם לך.

אני לא מתלונן. זה די מגניב להרגיש את העור הרך והזורח ולא להיזכר שעד לפני מספר חדשים לא ארוכים במיוחד היד הזו הייתה מלאה בגריז, שמן וטירונים שלא מבינים מה מסבירים להם.

יתרה מכך, אי אפשר שלא להבין שאני לא במגמת נחשון כשאני מסתובב עם הבנות בבה"ד.

יש להן מדבקות על הנשק. ורצועות נשק עם לבבות.

פעם אחת בחדר האוכל כמעט ולא אכלנו, כי אחת הבנות לא מצאה את המלח. והרי, איך אפשר לאכול אוכל בלי מלח?

שני הדברים שהכי קשה לי להתמודד אתם בקורס זו העובדה שאני חוזר עליה כל הזמן, בעיית התכנים אשר אני לא מוצא אותי בהם.

מעבר לכך, הגעגוע לבויפרנד.

ואני מתגעגע. כל הזמן. במיוחד בשיעורים. במיוחד בשיעורים משעממים. במיוחד בשיעורי מג"ד. המחברת שלי מעוטרת במלאי כתובות LOVE בשלל הצבעים והגדלים ולבבות עם חצים.

זה נוראי.

לא העובדה שאני מתגעגע אליו ולא העובדה שאני מביע את זה בכתב.

מה שנוראי אלו שעורי המג"ד. ברצינות. מעולם, אבל מעולם לא שמעתי מישהו מעביר שיעור בצורה כל כך משעממת. אתה רק עובר את הסף, וישר העיניים שלך נעצמות. זה מדהים.

צריכים לשלוח אותו לאירן, שירצה להם. ככה בטוח ננצח. הוא ירדים אותם ל100 שנה כמו ביפהפה הנרדמת.

חזרתי הביתה עם נשק. פירקתי אותו ל4 חלקים והחבאתי כל חלק במקום אחר.

אחותי ראתה את זה והתחילה לצחוק עלי שאני צהוב ומושפע.

אין בעיה.

עוד מעט אני אהיה קצין ואני אדפוק לה תלונה.

אוהב את כולכם,

ישמרכם סנטה וצה"ל.

אוהב אותך במיוחד למרות שאין לי הרבה זמן לראותך.

כשהגענו לבה"ד 1, ראיתי את דגל החיל שלי מתנוסס בגאון.

התרוממות נפשית. 9 אנשים מהחיל במגמה המונה 700 חייל לערך, והנה, לא שוכחים אותנו.

ישנם חיילים רבים הפוחדים מבה"ד 1, אני מעולם לא נמנעתי אתם. יחד עם זאת, כאשר כף רגלי דרכה על רצפת הבה"ד והכומתה עלתה לראשי, חשתי דחף קל של פאניקה. לא בגלל המעמד, לא בגלל מבחני הכניסה, אלא בכלל הכמות העצומה של האנשים.

והם כמוני. לא פחותים. מעלי יכולות, בעלי נתונים. שכבת אוכלוסייה שווה, גבוהה. המאפיינים המאחדים כמעט כל אחד ואחד מאתנו הפכו לשכיחים. בעיקר המוטיבציה. הרי, איך יתכן שמישהו יגיע לבית הספר לקצינים ללא מוטיבציה?

במהלך תהליך הקליטה נתקלתי בתופעה מרהיבה בצה"ל.

רב- נגד יצחק טאיטו. רס"ר המשמעת של בה"ד 1 מ1967. ושוב, לא פחדתי ממנו. הסתקרנתי. הוא הפך לאחת מאבני היסוד של בה"ד 1. יש את הבטון, ויש אותו. ובכלל, הבטון יהפך למים לפני שיקרה לו משהו.

הוא שרק לי.

עם משרוקית. אמר לי להתקדם מהר יותר. זה היה יכול להיות גם נחמד, אם למשל היה לי לאן לזוז ולא הייתי נתקע באנשים שלפני בתור.

בתום הקליטה היה לי ראיון קצרצר עם מפקד הצוות שלי ולאחר מכן התחלתי להתרוצץ ברחבי הבה"ד במטרה להספיק את כל המטלות אשר הציבו לי.

במבחני הכניסה אני הייתי היחידי שיצא מהם ממורמר בשל העובדה שהם היו קלים מדי. במיוחד המבחן על מורשת ישראל. הוא בכלל בושה.

המשכתי להיות ייחודי כאשר הבנתי שכולם, כולל כולם מלבדי, נתקלו במכשולים במבחן הפוטוגרפיה.

בשבילי, זה היה המבחן הכי קל שיש. אבל אמרתי לעצמי שאני צריך לזכור שאני נמצא כרגע בקורס של קצונת מטה. אותם אנשים, שלישים, מש"קיות ת"ש וחינוך ואנשי מודיעין למיניהם,אינם יודעים ניווטים. יתרה מכך, הם כמעט ולא יודעים שום דבר הקשור בשטח.

עובדה זו מקשה עלי יותר מאשר חשבתי. ידעתי שאני מגיע ביתרון יחסי עליהם בשל העובדה שאני ביליתי לי כמעט חצי שנה בתוך שטחי האש של גדודי טנקים, ועברתי הכנה של תומכי לחימה.

זה הפך לאבסורד כאשר נתנו לנו לשפצר אפודים וכולם הסתכלו אחד על השני לאחר ההסברים שהמפקדים נתנו לנו ולא הבינו איך מביאים את זה לפועל. אז שפצרתי בסביבות ה20 אפודים. לא היה לי אכפת.

מה שכן, במסע התגיות שלנו, שלא היה קשה כלל מאחר ואני נמצא בצוות של כושר מוגבל, בשל בעיות רפואיות, הלכו 4 ק"מ.

מי ישמע מה כבר עשינו. הם בכו. עם דמעות. ואני לא יכולתי. אם הם נשברים בגלל שקשה להם, אני נשבר כי קל לי מדי. אני צריך איזשהו אתגר וכרגע אני לא מרגיש שאני חווה אותו. במסע הייתי הכי לא מקצועי שיש. דילגתי לי בין שני הטורים ודחפתי את הבנות קדימה.

בראיון האישי עם המ"פ ולאחר מכן עם המפקד  של הצוות שלי הבהירו לי די היטב שהתכנים אשר אני אעבור בקורס אינם תואמים את התפקיד שאליו אני מיועד. לאחר מכן ריכזתי את תשומת לבי ושמתי לב לזה ביתר הקפדה. זה קצת מתסכל אותי, במיוחד לאור העובדה שאפילו אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעשות את הקורס במגמה אחרת בגלל בעיות רפואיות שיש לי.

באחת הפעמים שעמדתי בתור לחדר האוכל גיליתי שכבר מרכלים עלי בפלוגה. דברתי עם בת לפלוגה ובסופה שאלתי לשמה, לאחר מכן היא שאלה לשמי ואז הוסיפה "אה, זה אתה? שמעתי עליך".

מרהיב.

"אז מה אמרו עלי?"

"שאתה חמוד"

לעזאזל. הפכתי לרכיכה נחמדה וחמודה. זה לא מתאים לבה"ד 1. שם כולם צבועים, ואני, אני כבר לא צריך להיות צבוע. מעצבן. אני צריך לחזור לעצמי, להיות רע.

בשבוע שעבר היה טקס סיום של השלמת החי"ר. בהשתתפות הרמטכ"ל ושר הביטחון. הפלוגה שלי אבטחה את המאורע, בין השאר. לפי פקודה מאחת המפקדות של הפלוגה, היא, אני ועוד שלושה אנשים היינו צריכים ללכת ולהנחית את מסוקו של הרמטכ"ל, בדיוק כמו שלמדנו בשיעור ביום שלפני.

תגובתי הראשונה, לאור מעמד עצום זה שנפל בחלקי,

"נראה לך?!"

למה היא חושבת שאני מוכן להתקרב למסוק כשהראש שלי יכול בכל רגע נתון להינתק מגופי? מה, היא שכחה? הרי היא זו שהעבירה לנו את השיעור. ואני יודע שהיא לא יודעת.

לבסוף, לפי כל הציפיות, הנחיתה הייתה חלקה לגמרי. עמדנו בצד ופשוט מחאנו כפיים לטייס. כאילו שהוא לא יודע לנחות.

הטקס עצמו היה... "מרתק". כי כל אחד רוצה לשמוע עוד נאום מפיו של אהוד ברק.

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו.

פגשתי בו פעם, כשהוא עוד היה ראש הממשלה. לשם האירוניה זה היה בנחל ברק כאשר בליתי עם משפחתי. הוא פשוט הופיע עם גדודי המאבטחים שלו, והם, מקסימים שכמותם, עכבו אותנו בעלייה בסולמות.

באותם שעות של אבטחת הטקס, בצענו גם את האבטחה הבסיסית של הבה"ד כך שיצא שישנתי בטווח של 24 שעות 3 שעות ו20 ד'. שזה יותר מלא מספק אבל אני, שלא כמו השאר, לא בכיתי ולא התלוננתי. אז לא ישנתי לילה אחד. האימה.

ירדתי משמירה ב11 וב12 עליתי שוב. אך הפעם במרחק מה מהבסיס. באותו מקום שכוח אל, אלילים וסנטה, שמרתי עם בחור נוסף. מחיל הים. הומו בלי שום ספק. השעה הראשונה עברה ממש מהר בגלל העובדה המרתקת שאני לא שתקתי. לאחר שדיברתי רצוף שעה החלטתי שאולי כדאי שאני אתן גם לבחור לדבר כדי להיות מנומס. לפני שהוא התחיל לדבר האורות סביבנו החלו להתעמעם (כן, אני יודע. רומנטי משהו. עם כל יללות הכלביים למינהם) ולבסוף נכבו. הוא, כצוער חסון וגיבור נצמד אלי לאחר שנייה וביקש ממני לא לעזוב אותו. האושר. בשביל הצחוק שבעניין, ברבע שעה האחרונה של השמירה שלנו עברו לידנו 2 סובארו פשע ועוד מכונית בלתי מזוהת. שזה מצוין במיוחד לאור העובדה שלא אמורות לעבור שם אף מכוניות והקשר שלנו לא מתקשר לאף מקום אלא רק ללב שלנו כי הטווח גדול מדי.

בשישי, לאחר 11 יום בבה"ד, שילחו אותי לדרכי, הביתה.

פגשתי את בויפרנד האלוהי.

וכמה שהתגעגעתי אליו. לחיוכו המקסים, למבט עיניו הנוגה ולחיבוקו החם. כי כאמור, אסור התחבק בבה"ד 1. ישבנו חבוקים יחד מספר שעות כשאנו כל הזמן מגניבים נשיקות אחד לשני. בשביל זמנים כאלו אני עושה את הכול. זה ה-דבר. הכי מנחם, הכי מחזק, הכי מרתק, הדבר שאתה הכי מצפה לו.

אמרתי לו, ליתר דיוק הודעתי לו, שאני הולך להילחם. שוב. כי אני תמיד נלחם. במיוחד על העתיד שלי בצבא. אני לא מתכוון לתת לעצמי לשבת בצד או לתת לעצמי הנחות.

אף על פי שאני עושה קצונה מטה אני הולך להילחם בשביל להגיע לגדודים. כי בעיקרון אני עובר השלמה חיילית של סביבה לוחמת, כך שמקצועית יהיו לי הכישורים.

באתי מהגדודים בשביל לחזור להיות בגדודים. אני לא אשב לי באף משרד נח וממוזג כשאני יודע שאני יכול ורוצה לתרום הרבה יותר בקו קדמי יותר.

את העורף, תשאירו לעורף.

הוא כמובן, לא מוכן. הוא כמובן, רוצה שאני אשב לי במרכז במשרד. שאני אעשה יומיות. שאני אהיה בקריה.

מצטער, אבל לא.

לעולם לא.

לפחות, לא כל עוד אני צעיר.

אני לא באתי לצבא ולקורס קצינים בשביל להקל עלי את השירות אלא בשביל לתרום יותר, לאתגר את עצמי.

למרות שאני אוהב אותו. למרות שזה כן משפיע עלי.

אבל פשוט, אני ציוני. וזה תמוהה בי. זה ערך שמרכיב אותי. יחד עם האהבה שלו. נעבוד על זה.