שבוע זה, השבוע האחרון שלי בהכנה, היה אחד השבועות הכי טעונים שהיו לי אי פעם.

בראשון הגעתי כהרגלי לבסיס והתחלתי לתפקד כרגיל. להתרוצץ בין אנשים ולוודא שכל אחד ואחד יודע את החומר שהולכים להיבחן עליו, מגדר תפקידי כקה"ד (קצין הדרכה).

לקראת הצהרים החילו שוב וועדות. וועדות הדחה. סבב שני.

בהלם טוטאלי קיבלתי את ההודעה שגם אני צריך לחכות בתור לוועדה שלי.

על מה בדיוק? אין לי אף נכשל. לא בבר- אור (מבחני "כושר" אך לאמתו של דבר מבחני נחישות) לא בחומר המקצועי, ובטח שלא בחומר החינוכי- מורשתי. הרי אני הוא הקה"ד.

כשעמדתי מחוץ למשרד המ"פ יחד עם שאר הנכשלים הרגשתי לא בנח. והם, הם בכלל לא הבינו מה לעזאזל אני עושה שם.

הגיע תורי ויצאתי. ביותר שוק ממה שהייתי.

ידידה שלי שעמדה בחוץ וחיכתה לתורה הסתכלה עלי. חיוור בעל עיניים גדולות. אדם שעוד לא קלט מה הרגע עבר עליו.

היא: "דאם דאם, מה קרה? שמענו את הצרחות של המ"פ עד לפה".

אני: "אני... אני עולה לוועדת הדחה אצל מפקד ביה"ס. ההמלצה החד- משמעית של המ"פ היא הדחה".

היא: "מה?! אבל איך?! על מה?!"

ואלו בדיוק השאלות שהדהדו בראשי.

כשישבתי שם, החיוך שלי דעך בשנייה וכל הדם שבראשי חזר ללב, במהירות מרהיבה עם כל מה שאמרו לי. המפקדת, המ"מ ולבסוף המ"פ. נתנו לי את ההרגשה הכי נוראה בעולם. מזועזע ומצומרר לא הבנתי מה הם רוצים ממני.

הם חיפשו סיבה להדיח אותי. בהתחלה זו הייתה הבריאות שלי, שבשבועיים האחרונים לא הייתה במיטבה מאחר והייתי חולה והקראתי 4 פעמים ביום. אבל הבראתי. המ"מ אמר שהפסדתי הרבה תכנים. כשהוא מתכוון אך ורק לניווטים. ניסיתי להסביר לו, כמו שהוא כבר יודע, שאם כבר, זה החומר שאני הכי טוב. יש לי ניסיון של 7 שנים ואני יודע לקרוא מפה ושטח בצורה מרהיבה. לא מתרברבת. אני פשוט יודע זאת כי זה נכון. אני אפילו לא אגזים אם אני אגיד שאני יודע לנווט יותר טוב מאותו מ"מ, שבלחץ יש לו ניסיון של שנתיים. של "פעם ב..." ולא כמוני מתוקף היותי מדריך.

המ"פ אמר שלא הראתי מספיק נחישות, בשבוע הניווטים בשטח שהייתי בו. כי לא השתתפתי בו. במיוחד לא כשיצאתי לניווטים והתעלפתי. וכשנשארתי בשטח אחרי שהרופא הביא לי ג'. וכשקפצתי עם כולם בהקפצה והמ"מ אמר לי לשבת בצד. ולא הראתי מוטיבציה ללמוד. כשהסתננתי לאוטובוס לניווטי הלילה והמפקדת שלי הייתה צריכה להוריד אותי ממנו בכח.

לאחר כל הצעקות שחטפתי מכל אחד מהם, כשאני בשוק כי מעולם לא ציפיתי לזה, הם סיכמו את הנושא בכך שאני לא מספיק בשל בשביל בה"ד 1. כאן חל מפנה. בנושא זה הסכמתי אתם.

אני לא אדם מצטיין ולא פרפקציוניסט אך כשידוע לי שאני יכול להוציא את המיטב שבי בנושא מסוים, אני עושה את הכול ולא עוצר לרגע. אמרתי, שאני חושב שהם צודקים. שאני מאמין שהם צודקים. כי הרגשתי את זה בעצמי. ולא בכלל השטויות שהם אמרו לי אלא בשל העובדה שאני לא הבאתי את המיטב שלי. לא מימשתי אפילו חצי הפוטנציאל שלי בהכנה הזו בגלל שחליתי.

המ"פ עצר אותי וצרח עלי. לא התאמתי את עצמי לתוכניות שלו. הוא האדים וצווח על כך שאנחנו מכירים כבר חצי שנה ותמיד נלחמתי, תמיד היה לי את הברק בעיניים, ועכשיו אני מוותר לעצמי.

לא נכון. הוא מכיר אותי. הוא יודע שאני ביקורתי. במיוחד כלפי עצמי. אני מהאנשים שיכולים למלא בשנייה רשימה של מליון תכונות שיש לשנות בהם ולהיתקע ברשימה של התכונות הטובות.

בטעם רע ובקולות שכול הבסיס שמע הועפתי מהמשרד שלו לוועדה עליונה יותר.

למחרת, בוועדה, לא רק הסגל האישי השתתף. החדר הכיל 6 אנשים שכל אחד בתורו קטל אותי אחד אחרי השני. עם עוד דיבור ועוד הבהרה המוקד שלי רק הלך וגדל והנה הגיע תורו של מפקד ביה"ס שהוא בוודאי ידליק את האש.

כששאלו לתגובתי, הגבתי באותה הדרך שהגבתי אצל המ"פ. ושוב, הרסתי לו את התוכניות.

אמרתי שאני מודע לעצמי. אני עולה הרבה יותר מהר מהסגל על הפגמים שלי. אני מודע לפגמים שלי והפגם הכי גדול שלי, שבגללו אני נמצא כאן, זה הפחד קהל שלי. ודווקא בגלל זה ביקשתי לקבל את תפקיד הקה"ד. כי יש לו יותר זמן קהל. וכן היה שיפור, לא מקצה לקצה אבל שיפור. עם זאת אין להשוות אותי לאנשים אחרים כי כל אדם ואדם מתמודד עם הפחדים שלו בדרך אישית לו, זה אינדיווידואלי לחלוטין. מה גם שרק ניסיון וזמן יפתרו את הבעיה הזו. שוב ושוב לעלות מול אנשים. טיפול קוגניטיבי.

בנוגע לשאלה מה קורה אתי עכשיו, אני יכול לענות בכנות שאני כן יכול לסיים את ההכנה. אני כן יכול לסיים את בה"ד 1 ואני כן יכול לסיים את ההשלמה החיילית. יחד עם זאת, זה יהיה אך ורק במצב של "טוב". כי כרגע אני במצב טוב, ולא כמו שמציגים כאן. אבל אני לא אדם שמסתפק בטוב. אולי אני לא הכי בשל בעולם, לפי דעת הסגל, אבל בשבילי זה משהו אחר. אני לא רוצה לסיים את המסלול שלי ולהיות קצין כשאני יודע שיצאתי אל הדרך שאני לא במצב של מצוין. שאני מצטיין. ואני לא מדבר על מצטיין של תעודות אלא אני מדבר על מצטיין בפני עצמי. לדעת שהגעתי למלוא היכולת שלי ושמימשתי את מלוא הפוטנציאל שיש בי.

הוועדה הסתיימה בכך שמפקד ביה"ס אמר לי, כמו כולם בעצמם, שאני בוגר ושאני מודע לעצמי. בשל זאת, הוא מקבל אותי להכנה הבאה.

יצאתי משם מחיוך ושמח.

בערב, לאחר ארוחת הערב, במקרה עברתי ליד משרד המ"פ. המ"מ שלי היה שם.

מ"מ: "הו, יופי. דאם דאם חכה פה רגע".

לאחר מספר דקות הוא יצא ואמר לי להיכנס למשרד המ"פ.

המפקדת שלי הייתה שם וגם מ"מ נוסף. עוד וועדה. עוד צרחות, בעיקר מפיו של המ"פ. הוא שאל אותי איך אני מרגיש עכשיו, ועניתי לו בכנות שאני מרוצה. הוא שאל אותי מה יקרה אם הוא יבוא עכשיו ויגיד לי שנותר לי שבוע לשנות הכל, האם משהו ישתנה. עניתי שלאו דווקא. וזו האמת. הוא שאל אותי איך הייתי מרגיש, עניתי שרע.

הוא חתם את העניין ב"בהצלחה" והדיח אותי מההכנה הבאה. זו שעוד לא יצאתי אליה.

אחד החברים שלי בדיוק שמר אז הלכתי לדבר אתו קצת. להפיג לו את שעמום השמירה ולפרוק קצת אחרי כל הוועדות האלו שגרמו לי להרגיש כיצור הכי לא שווה בבה"ד. הוא הוכיח אותי על טעותי. הוא עודד אותי.

המ"פ החל להתקרב וכהרגלי, הצדעתי לו. כרגיל, הוא לא שיחרר אותי. כשלא כרגיל הוא הניף את היד שלו ודפק לי את הצ'אפחה של החיים שלי. קול פגיעת כף ידו על גבי היה כ"כ חזק שהבחור שהיה לידנו היה בטוח שעוד שנייה אני נשפך על הרצפה מת.

מ"פ: "אז בהצלחה לך דאם דאם!" והמשיך ללכת.

שוב בהלם, שוב בשוק. הלכתי חיוור ועם עיניים גדולות לכיתה. שם כל המודחים עלו ונפרדו מכולם. לא הספקתי לספר לאף אחד מלבד השומר, ועליתי גם. קולות המחאה היו גדולים.

מעולם לא חשבתי שהשפעתי על כל כך הרבה אנשים. רוב הפלוגה לקחה את ההדחה שלי יותר קשה ויותר בהלם ממני. התחלתי בבדיחה פוליטית. למרות שלעולם לא מכניסים פוליטיקה לצבא (-.-).

אני: "אז כמו שאתם יודעים ביומיים האלו עליתי ליותר וועדות מאשר אולמרט..."

כולם צחקו מלבד אחת המפקדות שבדיוק הסתננה לכיתה.

"... אז אני עוזב את הבה"ד... לטובת בה"ד 1".

שקט. כל הפלוגה, כמוני בוועדות, בהלם מוחלט.

כשיצאתי התחלתי לערער לי. ומה יקרה אם אסיים ואז יגידו לי שבכל מקרה אני לא יוצא לבה"ד 1? אם בכל מקרה אני לא בשל? אז תפקידי הסתיים? אני לא אהיה קצין? אין מצב.

למחרת כשאני כבר התגברתי, כהרגלי, על כל הלחץ שעברתי ביומיים שעברו, קיפצתי למקלחות לאחר מד"ס מרווה. בדרך, פגשתי את המ"פ.

מ"פ: "דאם דאם, איך אתה מרגיש?"

אני: "טוב מאוד המ"פ". ולא שיקרתי.

מ"פ: "באמת אתה נראה טוב יותר."

ושוב, צ'אפחה שנשמעה ברחבי הבסיס. "אתה יוצא לבה"ד 1".

כי כנראה שהברק חזר לעיני?

לא יודע.

לא שיפרתי כלום. השבוע שאמרו לי שיש לי לשנות דברים הסתיים באותה המהירות שהוא התחיל. רוב הזמן היו לנו מבחנים מסכמים, שהציון הכי נמוך שלי בהם היה 90. אבל זה לא חדש.

בשלישי, אני אמור לצאת עם כולם לבה"ד 1. אני מקווה, שעד אז, התוכניות לגבי לא ישתנו.

ובכל הנוגע למ"פ, אני הכי מעריך אותו בעולם. הוא לקח אותי למקום הכי רחוק שאפשר רק על מנת להצית את היצר הזה שבי, שוב. כי הוא כן דעך קצת בגלל שהייתי חולה.

אתמול, לפני שיצאתי הביתה, אחד מהפלוגה הגיש לי גלופה אישית לחולצה. מלבד אלו של המחלקה והפלוגה.

"מוד"ח". מודיעין- חימוש, חילות ההכנה.

ובזאת, ההכנה שלי הסתיימה. כשאני האדם הכי מודח בבה"ד אי פעם.

חזרתי למקורות שלי.

למרות שאני בתחילתו של אחד הקורסים היותר קשים ואיכותיים בצה"ל שבהם דורשים ממך את המיטב ואת כל כך ומעבר לכך.

כי אני לא יכול לתת לעצמי לאבד את כל כולי. כי אני חייב לשמר חלק מעצמי, גם אם הוא קטן עד מאוד. גם אם הוא רק תזכורת של מה שאני הייתי פעם.

אז הוצאתי פטור זקן.

לא כי הגילוח פוצע אותי.

לא כי לא יפה מגולח.

לא כי הזקן הופך אותי ליצור יותר מרהיב.

אלא פשוט כי אני עצלן.

כי להקדיש פעם ביומיים בשביל לגלח אותו, מציק לי.

כשניגשתי לרס"פ וביקשתי ממנו את הפטור, הוא הסתכל עלי במבט מבולבל והעביר לי יד על הלחי בחיוך מטופש.

"גודל לך בכלל משהו?"

כן. אי לכך ובהתאם לזאת באתי לבקש את הפטור. פשוט זה לא גודל בכזו מהירות שיש גם צורך בפטור.

קיבלתי את הפטור ביום חמישי שעבר, אחרי שכבר התגלחתי.

בראשון, אחרי סגירת השבת, הפלוגה ואני יצאנו לשבוע שטח. כשהתחלנו להקים את המאהל התרוצצתי בין כל מיני מקומות כשבאחת הריצות שלי שמתי לב ששני המ"מים שלי עצרו במקביל אלי, מסתכלים ומדברים.

עלי. כי כל העולם סובב סביבי.

אז עצרתי גם וחכתי שאחד מהם ייגש אלי, ואכן זה קרה.

מ"מ: "דאם דאם... יש לך פטור לזקן?"

אני: בגאווה, "כן".

מ"מ: "ממתי?"

אני: "מה22, יום חמישי אם אני לא טועה."

מ"מ: "טוב... אבל אתה יודע... זה קצר מדי..."

הסתכלתי עליו במבט מבולבל והעברתי יד על המיני זיפים שהיו היכן שהזקן שלי היה אמור לגדול.

אני, בחיוך מבוכה: "מה? לא. פשוט זה לא גדל."

המ"מ בהה בי. חייך, ופשוט התפוצץ מצחוק.

הו, כן. הדוגמא.

אחרי שעתיים, המפקדת שלי גם עצרה אותי. גם על ה"זקן". ובכלליות, חמש אנשים שונים בדרגות שונות עצרו אותי על זה.

מה, מה לעזאזל אני אמור לעשות שזה לא צומח? ואני לא מבין, הרי יש בי גנים פרסים. כמו גם גנים תימניים. איפשהו. שם עמוק, מתחת לכל המעטה הפולני שלי.

למרות הפוסט שכתבתי שלשום, שאני מאמין שהוא רב חשיבות, כתבתי אותו כמעט כמו תמיד, לעצמי.

וכמעט כמו תמיד, הוא לא זכה להערכה כזו או אחרת במיוחד לא מעצמי בשל העובדה שהוא לא זכה להערכה מאחרים.

וחבל, כי אני צריך הערכה.

כלשהי.

משהו.

משהו שהוא לא רק ביקורת בונה או נורא מכך, שתיקה לאור המצב.

כי אני לא יכול לתקן את מה שאני לא מודע אליו.

ואני אוהב אותו. ואני מתגעגע. ואני מפספס ושוכח, ללא כוונה.

לא מעלים עין אך לא חושב עד הסוף.

פוגע ומיצר חורים אדירים.

יש כל כך הרבה מה לשנות בי, לבנות, לשפץ ולסייד.

אבל אולי אני רעוע מדי.

ואני שמח שם, לעיתים. ואני מאושר שם, לפעמים. אני מקפץ מחייך ונראה עליז, כשנראה שלכולם נגמרו הכוחות.

אני שם בשביל כולם, אבל מפריד אותי מהם. אני עוזר להם אחד על אחד, אבל צועק על כולם. אני חביב המפקדים אך מאכזבם ובעיקר את עצמי.

כל יום, כל שעה, כל דקה, מתארכת ונראת כנצח. כל יום אני מתעורר וחושב שאני כבר חודשים נמצא שם כשבעצם באותו הבוקר הגענו.

זה קשה ומעצים, זה מחזק ומכשיל, זה עוזר וגורם לרגרסיה.

הכול מנוגד, כרגיל אצלי. הכול מתנגש, כרגיל אצלי. הכול מפוצל לשניים, כרגיל אצלי.

קורס ההכנה לקצונה שאני נמצא הוא אחד האינטנסיביים שיש. לא כי אנו לוחמים, להפך האמת. מלבד עוד בה"ד אחד בארץ אין מקום שאפשר להשוות בין הקורסים. אצלנו הכול קפדני, נוקשה, לחוץ. סלקציה תמידית, בחינה תמידית, הלשנה תמידית.

בכל מקום, בכל זמן, הכול רואים, הכול יודעים, מפילים.

בקורס זה הפלוגה שלי אמורה לנהל את עצמה, ברמת העיקרון. בשביל זאת ישנם תפקידים המאוישים על ידנו. אותם תפקידים מתחלקים לשתי קבוצות. האחת, קבוצה מתחלפת הכוללת מפקדי צוותים, מפקדי מחלקות ומפקד פלוגה. כל שבוע יאייש את התפקיד אדם אחר.

הקבוצה השנייה היא קבוצת תפקידי הרוחב. תפקיד שאדם אחד מאייש לכל אורח ההכנה והיא כוללת שישה אנשים. קל"ג (קצין לוגיסטיקה), קמ"ן (קצין מודיעין), קא"ג (קצין אימון גופני), קב"ט (קצין ביטחות), קמב"ץ (קצין מבצעים) וקה"ד (קצין הדרכה). מאחר וזה קורס לימודי התפקיד הכי משמעותי הוא הקה"ד. מלבדו, ישנו הקל"ג שהוא חשוב בגלל הדאגה הכללית לכלל הדברים שהחניכים צריכים.

שני תפקידים אלה הם קורעי תחת, טובעניים וקשים. השאר, כמעט ואינם באים לידי ביטוי. בכל הנוגע לסגל הרוחבי לכל הפחות. ברור שמפקדי הצוותים, מחלקות והפלוגה הם חשובים וטובעניים אך הם רק זמניים.

שבוע שעבר, בחצי שבוע הקליטה והמיון שלנו הסבירו לנו על כך ואמרו לנו שאם יש מישהו שרוצה לאייש את אחד התפקידים הוא יכול לבקש והם יתלבטו בנוגע לכך.

אני באתי וביקשתי את תפקיד הקה"ד בעיקר בגלל העובדה שיש לו יותר זמן קהל מול החניכים בין אם זה במבנה מחלקתי או פלוגתי.  אחד הפחדים הנוראיים שבי הוא פחד קהל. מבחינה פסיכולוגית זה הפחד שנמצא בראש הרשימה של האנושות. אנשים מעדיפים למות, שזה הפחד השני, מאשר לעמוד מול קהל. גם אני כזה.

לאור זאת חשתי צורך להיות הקה"ד כי בעיקר אימונים יכולים לתת לך להתגבר על פחד זה.

ביום ראשון הודיעו לי שמונתי להיות הקה"ד. התפקיד הראשון שמאיישים. הייתי המאושר באדם. הכול נראה לי כוורוד ויפה. גם העבירו אותי צוות וקיבלתי את המפקדת שאני הכי אוהב כי אני מכיר אותה כבר חצי שנה והיא אותי ובכלליות האנשים שם טובים. המדריכה הראשית, היא זו שהסבירה לי והעבירה לי את התפקיד. אמרה שהיא נורא שמחה כשאני באתי וביקשתי את התפקיד כי בין כה הייתי מאייש אותו. באחד הכנסים היא כבר ראתה אותי ובחרה בי בשבילו.

עם המשך השבוע הבנתי עד כמה נוראי זה. האחריות היא אדירה. אני אחראי אישית למעבר המבחנים של כל הפלוגה, בגדול. תחומיי האחריות שלי ממלאים מכליות שלמות של דרישות ועבודות. אין לי רגע של שקט. כשיש הפסקות, אני בישיבות. כשאין, אני מתרוצץ בבה"ד. רודף אחרי אנשים וחונך חדשים. ההפסקה היחידה שיש לי היא חצי שעת ט"ש וגם בה אני לא מספיק כמעט כלום.

בשיעורים, אני עושה את העבודה שלי ולא מספיק ללמוד. בזמן הלמידה עצמית, אני מלמד אנשים אחרים או עוסק בנושא זה או אחר. בארוחות אני במקרה חוטף איזה נשנוש וכבר רץ למקום כלשהו.

זה קשה, זה מאתגר, אבל זה יכול לגרום לי לפריחה כל כך אדירה שזה מרהיב.

יחד עם זאת, ודווקא בשל זאת, אני יכול ליפול הכי חזק בזה.

כי יש כל כך הרבה עבודה ופלוגה שלי היא אחת הגרועות. השאננות הורגת את כולנו, החוסר אכפתיות ואי שיתוף הפעולה. אני לבד מול פלוגה שלמה. אם אני אתחיל לעשות כאן רשימה של דברים שאני צריך לדאוג להם בכל יום, 5 דפים לא יספיקו לי. אני לחוץ רוב הזמן ונמצא בחוסר זמן, יותר מהרגיל. ואין לי בעיה עם זה כי אני יודע שכשאני אהיה קצין אל לי לצפות לשינוי. כי מכאן, הלחץ רק יתגבר ועד כמה שאני אתאים את עצמי אליו יותר מהר כך יהיה יותר טוב.

הבעיה העיקרית שלי היא העובדה שהדבר שהכי חששתי ממנו, שבגללו לקחתי את התפקיד, לא נעלם. וכן, יש לי זמן קהל בכל יום. ואני לא מתפקד טוב, בפורום הפלוגתי. בין אישית אני מצוין. אני נח, נחמד, חם, דואג, עוזר. אך כשזה מגיע לעמוד מול 80 האיש של הפלוגה בשימון שמירה (מעין מסדר כוננות על כל הפק"לים- אלונקות, מכשירי קשר תיקניים, ג'ריקן מים וכוננות אישית של כל חניך) אני חושב יותר מדי. אני לחוץ יותר מדי. אני לא מעביר את הדברים נכון. אני מבדיל ביני לבניהם. אני אומר "אתם" במקום "אנחנו". אני לא יוצר קשר עין כי אני חושב יותר מדי על טכניקות מסירה. בהמשך, זה אמור לבוא לי טבעי.

אבל עבר כבר שבוע. ושום דבר לא השתנה.

בחמישי הייתה לנו שיחה פלוגתית, סיכום של השבוע. תיכננתי נאום אך כשבאתי לעלות לבמה מפקדת הפלוגה השבועית אמרה שיש לתת נקודות שיפור ושימור. לא הכנתי דבר כזה, לא הייתי מוכן לזה וכבר עמדתי על הבמה. אמרתי שטויות, וירדתי. בדרך ראיתי את המ"פ שלי. הפרצוף שלו גרם לי להרגשה הכי נוראה בעולם. היה לו מבט של "מה הוא עושה כאן? לא רק שהוא לא צריך להיות הקה"ד אלא הוא כלל לא צריך להיות קצין".

לאחר מכן הוא הפסיק את השיחה וצרח על כולנו.

היום לפני שיצאתי הביתה דיברתי עם המדריכה הראשית. היא אמרה לי שאני לוקח את הדברים יותר מדי קשה ויותר מדי אישית. המ"פ פשוט יצא מכליו בגלל ניהול הפלוגה עצמה, ככלל, לא אישית. וכול עוד היא לא באה ואמרה לי שאני גרוע, אסור לי לחשוב כך.

אז אני אשתפר.

ואני אעבוד.

ובניתי תוכנית עבודה.

ואם אני אצטרך לעשות הכול לבד, יהיה כך. כי את העבודה יש לעשות. בין אם יש תמיכה ושיתוף פעולה ובין אם לא.

יצאתי מהשבוע הזה מדוכא, חסר כוחות, מתוסכל, בעל רגשי נחיתות וחוסר ערך.

ביקורתי מדי, קשה מדי, חריף מדי.

טוב,

באסה.

כי ביום ראשון אני אגיע עם מלאי רעיונות ומצבור דברים שהכנתי בבית. אני מכריז מלחמת חומרה על הרושם שנוצר עלי עד כה.