להסתכל לאחור וכמעט ולא להאמין שעוד השבוע הייתי שם, בבסיס הרחוק שלי.

להבין שבקורס ההכנה לבה"ד 1 הדברים פועלים אחרת. במיוחד זמנים.

ויש המון חומר והמון עבודה והמון דברים שעוברים במעט זמן.

להתמודד עם פחדים בלי זמן לעכל כלל מה עושים ומול מה עומדים.

אין זמן לחשיבה ועם זאת צריך לבוא עם הכי הרבה מחשבה.

זה קשה, למי שרואה את זה כך.

לא לי.

לא אני.

אני מאושר שם.

אני שמח ועליז, מקפץ ומצחיק.

אחרי פחות מיממה העבירו אותי צוות. המ"מ שלי לא נתן לי סיבה, למרות שביקשתי. זכותו.

ואני?

לי זה הכי הזיז בעולם.

לטובה.

כי אותה מפקדת שעכשיו יש לי פיקדה עלי בקורס הקצר שעשיתי בהכנת הצוערים אחרי הטירונות. אני אוהב אותה, יותר מכך, אני מטורף עליה. היא מושלמת והיא מתקתק בכול בשלמות מרהיבה.

היא, מתברר, גם אוהבת אותי.

בראיון עם המ"פ, שאגב הלך ממש טוב והוא יצא יותר מרוצה ממני כי שנינו הלהבנו אחד את השני, הוא אמר לי שהיא אפילו ביקשה ממנו להעביר אותי לצוות שלה. זאת לאחר שהוא שאל איך אני מסתדר בצוות החדש ואיך המפקדת. כמובן שהוא קיבל את אחד הפידבקים הכי טובים שניתן להביא על מפקדת, אבל אני מניח שזה לא חדש אצלה. בכל זאת, היא המצטיינת של קורס הכשרת המפקדים שלה.

מלבד "זריקת עצם" זו מהמ"פ, אחותי גם אמרה לי זאת. שתיהן עברו יחד את הקורס.

זה שילוב מנצח ואני ממש שמח ממנו. לא היה יכול להיות יותר טוב.

אני פורח. אני מלבלב. אני כמעט ושר כשאני מבצע מד"ס. למרות שזו רק ההתחלה, הקורס הזה התגלה כיותר מרהיב ממה ששיערתי לעצמי כל תקופת סיפוח הזוועה שלי.

ואני יודע שלא יהיה קל, אני יודע שיהיה רק יותר קשה. אני יודע גם שזה יהיה אחד הדברים היותר מאתגרים שאני אעשה בחיים שלי.

אבל אני מוכן. אני מצפה לכך. אני רוצה לעמוד מול דברים שקשה לי לבצע על מנת שאני אצליח לעבור אותם בהצלחה יתרה. במיוחד בשביל עצמי.

אני רוצה להתמקד בפחדים שלי. אני רוצה לעבוד על הפחדים שלי.

לכן, אני שואף ואף ביקשתי, להיות הקה"ד (קצין הדרכה) של ההכנה.

בקורס הכנה זה ישנו דבר הנקרא 'סגל מתרגל'. ישנם תפקידים שמאיישים אותם שבוע ויש תפקידים קבועים אשר אותו אדם מאייש אותם לכל אורך ההכנה.

הקה"ד הוא אחד התפקידים הרוחביים, האלו שנשארים קבועים לכל אורך ההכנה.

אני רוצה לאייש אותה משתי סיבות עיקריות, אחת היא העובדה שהוא לכל אורך הקורס ולא רק שבוע, והשנייה, והעיקרית יותר, היא העובדה שאני נלחץ מול קהל כשבוחנים אותי. כשלא בוחנים אותי מתפקד מצוין. זה לא הכי עוזר שבעולם.

הפיתרון לפחד זה הוא הניסיון. בתור קה"ד יהיה לי יותר זמן קהל מול הפלוגה וזה מה שאני צריך כדי להתגבר על הפחד הזה.

השבוע יהיה לנו מסע תגיות. יישבר לי הגב, במיוחד לאור העובדה שרפואית אסור לי לסחוב משקלים כאלה ואני קורס תחתם.

אבל על הזין שלי. אני אתגבר על זה. זה רק כאב.

אני כל כך מאושר.

היה יכול להיות יותר נחמד אם גם הייתי רואה את בויפרנד אבל ככל הנראה הפעם הבאה שאני אראה אותו תהיה בעוד חודש.

מבאס לחלוטין.

במיוחד לאור העובדה שאני מאוהב בו לגמרי ואני לא יכול שלא לראות בראשי את יופיו ולחייך לעצמי כל פעם מחדש.

תסכולים מיניים, הנה אני בא.

בהצלחה לי.

נתראה שבוע הבא. אני מקווה.

נ.ב

אני צריך להתרגל לעובדה שהמ"פ שלי הוא כעת המ"פ שלי.

כשאנו בחדר סגור אנחנו צוחקים ונהנים, הרי יש לי רומן עתיק יומין אתו.

נזכרתי בעובדה שהוא המ"פ שלי כאשר באחד הערבים הלכתי עם חבר, ראינו אותו ואמרתי לו "ערב טוב יוסי" והוא ענה לי בפרצוף "זה המ"פ, ופעם הבאה תצדיע".

נו, מילא. יש לי זיכרון של נעל. והזה שלידי חטף ממני מכות כי הוא לא אמר לי להצדיע.

אני צריך לזכור שעכשיו הם המפקדים שלי ולא אנשים שאני מדבר אתם כרגיל כמו שעשיתי בחצי השנה האחרונה.

כך גם זה עם המפקדת שלי. אני כל הזמן כמעט ופונה אליה בשמה הפרטי ומשנה מיד ל"מפקדת". היא מצידה צוחקת כל הזמן מחדש.

אין לי זמן לכתוב, וחבל.

תכננתי לכתוב הרבה.

במיוחד לאור העובדה שממחר לא יהיה לי כל כך זמן לכתוב.

פתאום חמשת החודשים האחרונים נראים כאלו עברו בשנייה.

אבל הם לא.

וסבלתי בהם יותר מאשר כל חיי, ולא גדלתי על עלי דפנה.

זה משתנה.

הכול משתנה.

הכול צריך להשתנות.

במיוחד הדרך שבה אני רואה את עצמי.

אני צריך להרגיל את עצמי להיראות בעיני עצמי כקצין, ושאר החבר'ה תלך אחרי בעניין זה.

ממחר אני מתחיל את קורס הקצינים שלי.

ציפיתי לו בכיליון עיניים.

אני מלא ציפייה.

צר לי על הפוסט פרידה הקצר הזה פשוט עוד פחות מ7 שעות אני צריך להתייצב ואני צריך להספיק לישון.

תכננתי להגיע לפני 8 שעות הביתה אבל הצבא הוכיח לי את טיפשותו חוסר גמישותו וחוסר אכפתיות אדיר.

אבל לא משנה כי לאותו בסיס נוראי אני לעולם לא אחזור.

בהצלחה לי.

וסליחה שלא יכולתי להיות אתך לבד היום. באמת שרציתי אבל לא יכולתי כי לא הספקתי.

אין לי זמן.

ואני יודע שהחצי שנה הבאה גם לא תהיה קלה אבל אני בטוח שנצליח.

אני יודע גם שבזמן האחרון תפסת אותי מביט בך בחיוך ושאלת לפשרו כשאני עונה לך שכלום.

אבל זה לא כלום. זה ההפך. זה הכול. זה אותו חיוך ומבט של נחת ואהבה. של סבא זקן אשר רואה את נכדיו משחקים בשמש החמימה ביום קייצי בשדה.

זה מבט של אהבה טהורה.

אני אוהב אותך.

פעם יכולתי לראות את חיי כסרט. מההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להריץ קדימה ולהריץ אחורה. לעבור בין קטע לקטע לקטע לפי בחירתי.

כעת,

הכול פועל על פי עיקרון אחד. לפי דרך אחת ויחידה. פלאשבאקים.

חיי מופצלים יותר מתמיד. לרבות הפיצול בין חיי האזרחיים לבין חיי הצבאיים.

תמיד נראה לי שאין לי זמן. תמיד נראה לי שאני חי, את חיי האזרחיים לכל הפחות, בחוסר ניצול נכון של זמן. אך זה לא נכון, האמת היא שהוא פשוט קצר מדי. תמיד קצר ותמיד לחוץ. ואולי בעצם יש לי יותר מדי דברים לעשות ואני מעולם לא מספיק לעשות אפילו חצי ממה שתכננתי. אני תמיד מוותר לבסוף על משהו, ותמיד זה משהו גדול.

זאת בחירה. לבחור בין בויפרנד לבין המשפחה. בין החברים לבין הדברים שאני צריך לעשות בשביל הצבא.

זה לנתק את עצמי מן העולם. לאו דווקא כי אני רוצה אלא כי אני לא יכול שלא. כי אני לא מספיק לחיות בשני העולמות האלו. אני חי בתחושה מתמדת של לחץ. לא לחץ פיזי אלא לחץ של זמן. אני לא מספיק.

זה קורע אותי לגזרים. אני רגיל להיות שם בשביל אנשים. אני רגיל לעשות הכול כדי לדאוג להנעמת זמנם של אלו היקרים לי וסובלים, ואני לא יכול. כי אני לא מספיק.