לאן כולם נעלמו?

ובעצם,

אולי זה אני שנעלמתי.

נעלמתי למערכת שאני כלל לא מבין אותה ובכל זאת אני מתחייב אליה בכל רוחי.

אני סובל בה בגלל המיקום, האנשים, והוויתורים שאני עושה לעצמי בגלל שזה "זמני".

כל כך זמני שבמשך חצי שנה אני הופך ליותר גרוע מכל יצור אחר שאני מכיר. יותר סדיסט מאותו בחור שמתעלל בי נוראות וגורם לי לרצות למות.

מעולם לא הייתי מזוכיסט אבל הנה הוכחתי אחרת.

אני עוצר את עצמי, אני מעלים את עצמי, אני מתעלל בעצמי.

מעלה חיוך ואומר שהכול יהיה בסדר. שוכח כל פעם מחדש מה עברתי בליל אמש במעין תקווה מטופשת שזה לא יחזור על עצמו. וזה חוזר.

אני צועד בנתיב שאולי בכלל לא אעבור אותו והכי נורא שאני בונה את החיים שלי על כך שאני אעבור.

אם אפול, ישמרני סנטה, כבר לא אהיה אני.

הפטריוטיות, ההקרבה, הרצון לעשות כל שביכולתי למען המדינה, האישיות שכרגע נמצאת בתוכי,

תכלה כלא הייתה.

ובמקום להתמכר לאותו כאב אכזר ולשעבד את עצמי אליו, אני אעשה את הכול על מנת לעזוב אותו. לנטוש. כי האכזבה תהיה גדולה מדי, כי ההקרבה העצומה שאני נותן מעצמי לא תהיה שווה את הכאב העצום שאני עוצר בתוכי.

אני עדיין עומד באמצע טורנדו כשאני רואה את הדברים חולפים לידי במהירות מסחררת, ואני לא יודע מה לעשות אם לעשות ומתי לעשות. לא נוקט מספיק צעדים, לא עושה מספיק דברים,

מאבד את הכול.

אם אמשיך לעמוד כאן, שום דבר לא יישאר.

ואין לי לאן ללכת. אני לא מסוגל לזוז.

יצאתם פעם עם החברים, חבורות שונות של אנשים, ושמתם לב שאף אחד מאותם האנשים, אבל אף אחד, לא מקשיב לכם?

איך כולם משתיקים אותכם למרות שאתם ידועים כדברים? למרות שאתם מתעקשים?

זאת לא הפעם הראשונה, אבל זאת הפעם הראשונה שלקחתי את זה כל כך עמוק בלבי כי הייתי זקוק נואשות להוצאת הדחפים מתוכי. ושום דבר.

היש דבר כזה חבר אמת?

מישהו זוכר אותי?

כי כמעט ואפילו אני שוכח מקיומי,

ואולי אפילו, כדאי ואף עדיף,

להיות כמו מליוני הדברים הנשכחים?

לתת להיסטוריה לעשות את שלה,

להפוך להיות חלק ממנה.

גיוס נובמבר.

כל כך הרבה ירוק בקו"ם נוצץ נכנס לשדה הראייה שלי שאפשר לשנייה לטעות ולחשוב שהצלחנו להפריח את שממת הנגב. לבי היה מתמלא גאווה וביטחון נוכח הכמות העצומה של כוח החילות החדש הזה, אם הם לא היו נכנסים עכשיו לתחרות מציאת מקומות הישיבה באוטובוס, אתי.

מי שמכיר, ומי שלא מכיר, בקצה באר שבע ישנו מקום חביב ונחמד הנקרא "מחנה נתן". ליד אותו מחנה מלבלב ישנו חניון מרהיב שממנו יוצאות ההסעות של צה"ל לכל מרחב הדרום. מה שאומר שבאותו חניון שאינו כלל קטן, מתאספים בימי ראשון כאלפי חיילים. היות והיה גיוס חדש, עם טירונים חדשים, נוסף על הכמות הרגילה של אלפי החיילים, נוספו עוד כמה אלפים.

מעולם, אבל מעולם לא ראיתי את החניון מלא בכ"כ הרבה חיילים. לא היה מקום לזוז בו. זה היה נוראי, במיוחד כשצריך למצוא בין כל אלפי החיילים, את קבוצת החיילים שאליה אתה משתייך.

זה כמו לחפש את אפי, ולא למצוא.

כמו רוב בסיסי הטירונות שבארץ, גם שלי התמלא לפתע באלפי טירונים חדשים. וכשאני אומר אלפים אני מתכוון שבין רגע האוכלוסייה שבבסיס שלי גדלה פי אחד וחצי.

שמתי לב לכך כאשר בערב יצאתי עם עוד שני חיילים מחדר האוכל ולא הצלחנו לא לברוח ממחלקות של טירונים אשר צווחות "שמאל ימין שמאל!". זה היה מטריד במיוחד כי הם היו בכל חור. אבל כ-ל חור.

לפני שלוש שבועות מנהל העבודה שלנו הוחלף. שבוע שעבר הוא הגיע אלינו למשרד על מנת להוציא את כל דבריו משם ולהעביר אותם למשרדו החדש באגף אחר. אם הייתי באים לפני שהוא הגיע הייתם רואים קירות גדושים בתמונות המפארות את המחלקה שלנו. כעת ישנם רק מסמרים וברגים. הוא פירק את הכל. אין אפילו מחשב, במקרה הוא פספס את הטלפון.

לאחר שהוא עזב עם השלל הנגד שלי נכנס למשרד, הסתכל סביב ושאל אותי, "איפה הפחים? מה, גם אותם הוא לקח?!"

מיותר לציין שהנגד שלי לא סבל את מנהל העבודה והוא היה אחד האנשים היותר מאושרים מהפרידה ממנו.

ואחזור לטירונים. הם פשוט מטרד. הם לא יודעים להתלבש. ברצינות. כלומר, וניסיתי להסביר את זה אפילו לטירון אחד, אתם לא (אבל ממש לא) אמורים להתייחס לחגורה כאילו היא שלייקס! וכומתה, עד כמה שזה לא דומה, אינה ברט. ובבקשה, בבקשה אל תבואו למ"מ שלכם ותשאלו אותו אם אפשר להתחפשן.

כי נו, ברצינות, מה לעזאזל הטירון הזה ציפה?

אני כל הזמן מנסה להיות נחמד לטירונים, וכשנותנים לי אותם להסמכה ולהסברים מסוימים אני לרוב אומר להם להישאר אתי קצת אחרי שסיימנו כדי לנח, להתחפשן. אז היה לי טירון נורא מוצלח שהלך ושאל אם אפשר, מהמ"מ שלו. מטומטם. הוא קיבל שבת.

באחד הערבים יצאתי להליכה סביב הבסיס עם חבר ועברנו ליד משטחי הטנקים. אותו חבר רצה לשעשע קצת את הטירון ששמר על הטנקים, אבל אותו טירון ביקש שלא כי אם יתפסו אותו הוא יקבל שבת.

הסתכלתי עליו במבט מבולבל.

"אבל אתה בכל מקרה סוגר את השבת... ואת השבת שאחרי... ולנצח. אתה בשריון, ברוך הבא, מקווה שהבאת תמונות של ההורים".

בזמן האחרון אני מתחיל לשים לב עד כמה המערכת הצהלית לא מתאימה כלל לאידיאולוגיה הסוציאליסטית ששולטת בי, כמתברר.

אני כבר שלוש שבועות מבקש לראות רופא, ולא נותנים לי בשל מעבר הגדוד לבסיס אחר. שזה די מטופש כי הבסיסים במרחק של חצי שעה והרופאה, היא אותה רופאה. אבל היא גם כלבה.

כך נוצר מצב שאני והחובשות הפכנו לחברים הכי טובים כי במהלך השבועיים האלה ראיתי אותן יותר מאשר את המחלקה שלי. כל יום באתי לקבל פטור ממאמץ, כל יום הן הלכו לרופאות וביקשו להכניס אותי וקיבלו סירוב. ביום רביעי גיליתי גם שאחת החובשות נדלקה עלי כי כאשר באתי לבקש שוב תור לרופאה, היא נדבקה אלי ונצמדה ממש חזק. חייל מהמחלקה שלי שהגיע אתי חייך אלי ואמר לי כל הכבוד. הסתכלתי עליו בהרמת גבה ואז הסתכלתי על החובשת בהרמת שתי גבות.

למה, אבל באמת למה, בנות חושבות שאני איכשהו מוצא עניין בהן? זה מעצבן. כל פעם שאני נחמד לאנשים הם חושבים שאני מתחיל אתם, ולצערי חלק מאותן הבנות, מתחילות אתי חזק.

למה זה אף פעם לא הבנים?!

בהמשך הגעתי לחובשת אחרת שאני ממש אוהב ודברנו על עתידי בצבא כשהיא ממלאת את טופס הפטור שלי ליום זה, כשהיא הגישה לי אותו אמרתי לה תודה אבל שאני צריך פטור אחר. היה כתוב תחת המגבלות "פטור מצבא".

תודה, מרב, תודה. זה גם קרה בטעות כך שזה היה יותר מקורע.

ואני עדיין מוטרד מהקצין שלי ומההחלטות שלו. הפוסט הקודם שלי מהדהד לי בראש ולא נותן לי מנח.

זה יותר ממטריד אותי.

מעולם לא הבנתי עד כמה סוציאלי אני.

נ.ב

אני מחפש מישהו מוכשר לעצב לי את הבלוג,

מתנדבים?

03:21

אני לא נוהג לעשות זאת.

למען האמת, מעולם לא עשיתי זאת.

מעולם לא כתבתי פוסט כשאני מודע שאני אפרסם אותו רק בעוד יממה לערך. תמיד זה היה באותו הרגע, בלהט ההרגשה, עם התחושה.

רוב הפעמים שדעתי הייתה בהירה וצלולה, כמו עכשיו, העדפתי שלא לכתוב אף על פי זאת. אמרתי לעצמי שאני אכתוב לאחר מכן אבל כאותן מספר הפעמים שזה קרה, כך גם הגעתי למצב שבו אני לא יודע מה לכתוב ברגע של התחלת הכתיבה. לכתוב על מה שחשבתי, מחשבות, עמוקות או רדודות ככל שיהיו, או לכתוב על חיי כפי שסיגלתי לעצמי. לדבר על מה שעובר עלי, לרוב על הדברים המצחיקים.

בין אם המחשבות נצחו לבין ההומור, מעולם זה לא היה מראש.

כעת, אני מאמין שאסור לי לא לכתוב.

לפני מס' שעות לא רב ישבתי מול צג המחשב, לפני שהחלטתי מה ללבוש ליציאה של היום ולאן ללכת. ישבתי כשאני לא יודע מה לעשות, כשאני פשוט בוהה בצג. תהיתי לעצמי למה המחשב שלי לא נותן לי לראות שמגיבים לי לבלוג ובפלאפון אני כן יכול, אך לא התעמקתי בזה. בהיתי כשאני באותה הרגשה מוזרה שאני לא יודע מה המקור שלה.

מסיבה לא ברורה הרמתי משולחן המחשב שלי מרקר וגם ערמת מדבקות, מלבנים כמו אלו שכותבים עליהם את השם במפגש זה או אחר. לא ידעתי מה אני עושה אבל נתתי לתת מודע שלי, או לכוח שהניע אותי, לפעול. לא עצרתי את עצמי. בנחישות ובתזמון מושלם, כאילו הדבר נקבע והיה ידוע מראש, כתבתי מילה.

באנגלית. פשוט, אפילו מאוד.

בשנייה הכול התברר שלי.

זהו זה.

זאת ההרגשה הזו. מזה הכול נובע.

Lost

כל כך פשוט שמעולם לא חשבתי על זה.

תמיד, לכל אורח חיי, הייתה לי נקודה אחת שקרקעה אותי ונתנה לי תחושה טובה.

בין אם זה היה הזמן אצל סבא וסבתא, לבין ההדרכה והפעילות בחוגי סיירות ובין התקופה שקיימתי במחזוריות קבועה את מפגשי עם האלים.

כעת, אין לי דבר כזה. ולא שמתי לב.

מעל פני השטח החיים שלי טובים יותר. אני לא רב עם ההורים שלי כמעט, יש לי חבר מעל שנה, אני במסלול קצונה.

אבל מתחת לפני הדברים חסרה לי הנקודה הזאת, היציבה התמידית.

כי את בויפרנד, אני לא רואה כמו שהייתי רוצה לראות וזה לא קבוע כמו שהיינו רוצים שזה יהיה, למרות שזה נראה כך לפעמים.

אין לי כבר כמעט זמן ללכת לבקר את סבא וסבתא, בדיעבד, כשאני מפרסם כעת את הפוסט אני אחרי שיחה עם סבא. הוא התקשר אלי לשאול אם אני ברוגז אתם כי כבר שלושה שבועות לא הייתי אצלהם.

הזמן תמיד נראה לי לחוץ כל כך. אני תמיד חוזר לצבא בתחושה שלא הספקתי כלום בסוף שבוע זה.

אני כבר לא רואה את האלים כמו שהייתי רואה. זה חסר לי כי הם הפכו למעין אבן יציבה בחיים שלי, אנשים שמילאו אותם, מילאו תפקיד חשוב בשמחה שלי.

ובנוגע לצבא, אני לא רוצה להתחיל בכלל לדבר.

כי עד כמה שמסלול הקצונה שלי מקסים, זה מתסכל באותה מידה.

כי אני לא יכול להרגיש חייל. אני לא יכול להרגיש את הנוחות, אני לא יכול להתמקם. אני זמני. אני סיפוח.

אני אתחיל באמת לשרת, אני אתחיל באמת להרגיש חייל, אני באמת אוכל לנח, רק אחרי שאהיה קצין. וזה קורס של 7-8 חודשים. ויש לי עוד חודש וחצי להגיע אליו. וכבר עברו ארבעה בערך.

ואני סובל שם כמו שמעולם לא סבלתי. ואני עובר שם התעללות כמו שמעולם לא עברתי.

מעולם לא הרגשתי כל כך מנוקר ולא שייך. ובטח שזה לא היה בגלל "דבר טוב".

ומתייחסים אלי כך כי אני לא לרמה שלהם, של החיילים עצמם. כי אנחנו לא באותו מישור. הם באים ממקום אחד ואני מאחר. אני מייצג בעיניהם את הבלתי מושג, כי כמעט ובלתי אפשרי לצאת משם לקצונה כי שמים לך רגליים.

אין לי מקום שם.

אין לי מקום בשום מקום כי אין לי זמן להיות במקום שהוא לא הצבא ולהצליח להשתקע בו.

אני אבוד.