מדי פעם ישנו זמן קצוב שהאדם עוצר בו ותוהה לעצמו על תכליתו, תוכניותיו וסוקר את כל תחומי חייו בכל זווית אפשרית.

אדם חזק ובעל אורח חיים בריא מחייך לעצמו וממשיך במהרה הלאה.

אדם שחצן וגאה בטוח שהכול מצוין אצלו וגם הוא, כמו הקודם, ממשיך הלאה בלי להניד עפעף.

אדם יציב וחשבן מחזיק את עצמו במצב סטטי זה על מנת באמת לסקור ולבחון כל נקודה בחייו. הוא מסמן לעצמו נקודות לשיפור ונקודות לשימור.

אדם מעורער לרוב רק מבקר את עצמו ומקשה על עצמו עוד יותר את חריפות הביקורת, מביא את עצמו כמעט למצב של כניעה עצמית.

אדם רוחני נושם עמוק בוחן, סוקר ומציין לעצמו את מסקנותיו.

בזמן האחרון אני חש שפרק זמן זה, שמן הטבע אמור להיות קצוב, לא מסתיים אצלי.

הוא ממשיך וממשיך.

המצב רוח שלי, ההרגשה האישית והביטחון שלי הם אלו שמשתנים. ואתם כל המסקנות וההבחנות.

אני כמעט ולא יודע להגיד את עצמי היום.

כששואלים אותי מה שלומי אני לא יכול לענות בלב שלם.

זה תלוי איפה אני נמצא פיזית בזמן השאלה.

באיזו שעה ביום.

באיזו חברה של אנשים.

זה נע בין אושר אולטימטיבי, כמו אתמול, לבין אימה ורגשות נחיתות וחוסר הבנה לקיומי בעולם, כמו שהיה בליל רביעי.

כמעט ובלי לשים לב הנטיות ההתאבדויות שכבר יותר משנה אין לי, חוזרות.

והכול בגלל בחור אחד שמתעלל בי סדיסטית כאילו הוא המרקיז דה סאד. אף על פי שהוא כלל לא היה מרקיז אלא רוזן.

הנמכת הפרופיל שלי, הרצון לא להתבלט מעבר למה שצריך, האידיאולוגיה של השארת גיליון ההתנהגות לבן ככותנה,

זה מה שחוסם ממני לשחרר את עצמי ממלכוד זה. כליאה זו שהאירוניה שבה היא היציאה הזוהרת שאומרת "קצונה" ואילו השחרור עצמו מן האבדון המהלך הזה, זה בדיוק המעשה ההפוך לכך.

יותר מדי פרמטרים, יותר מדי נוסחאות, יותר מדי אי וודאויות, יותר מדי רגשות, יותר מדי מעשים, יותר מדי אי עשיית מעשים,

יותר מדי.

ואני שם באמצע. מסתחרר מהכול מנסה להספיק הכול, לעמוד בכל הסטנדרטים, לנסות ולהיות יציב כשבעצם אני בדיוק ההפך מכך.

בראשון אני אשבור את המסורת שלי. בראשון אני אקיים את ההבטחה שלי.

בראשון תהיה רעידת אדמה.

אני מקווה שאשרוד.

צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,

בשעות מצוקה ואובדן

היו למחרוזת שירים מלבבת

לספר שירי הלבן

נגלו חביונות לא גיליתי לרע,

נחשף החתום בי באש,

ואת תוגתו של הלב הכורע,

יד כל במנוחה תמשש.

תודה לך, רחל.

הגד לי ילד,

מה צופן ליבך?

האם קוראים לך הס ולכן אתה שם פס?

או שקוראים לך רז והוא יקר מפז?

הבא לי דוגמא,

שיר סיפור או אגדה,

מחזה, הצגה או סתם בדיחה גרועה.

להדליק נר ולראות את להבתו היפה מרקדת לקול נשיפותיי הקצובות.

לחייך ברוך ולהבין את רוע הגזרה. את מחשבותיי, מילותיי, מעשיי.

ארסיות נפשי אשר נוטפת מלשוני.

אסור לשחק באש.

ואכבה את להבת הנר על לבי.

ולאותו ניצוץ חיי, נשמתי אפי והתגלות חלומותיי,

לא.

זה לא לך. אל תפגע.

לבי עוד לא שקט מהקטלניות שבו.

אני שונא אותו.

אותי.

צה"ל זה חרא. זה מה שיש לי להגיד.

אתמול המפקד שלי עשה לי טובה שאישר לי לקחת יום חופש, במקום לנסוע היום במשך 7 שעות לבסיס, להיות שעתיים על השעון ולעלות שוב על האוטובוס צפונה לנסיעה נוספת של 7 שעות בשביל שאני אוכל להתייצב מחר למבחן הבר- אור שיש לי.

היום, כשאני נהנה בחברת ארס ביומי החופשי והמאושר, הקצין שלי התקשר והרס לי את כל התוכניות.

מחר, לא שכמו שחשבתי, אני כן צריך להביא ציוד כי אני לא חוזר הביתה אחרי הבר- אור. אני ממשיך לצבא ישירות. ועוד בשביל מה?

בשביל נופש מזדיין. שילכו לחפש אותי גמכן אלה. הם לא מבינים שזה חתיכת שבירת ראש בשבילי?

אין לי תיק מספיק גדול בשביל לסחוב את הציוד הדרוש לי ליומיים וחצי של נופש על אזרחי.

זה שלוש זוגות נעלים, שני סטים ליציאה בערב, בגדי שינה, בגדי רחצה, בגד ים (... שיט שכחתי לשים בתיק) וסתם בגדים להסתובבות באיפה שלא נהיה כשלכל אחד מהם מתווסף האקסזריז שלו. אפילו וויתרתי על המעיל כי אין לי מקום.

עכשיו, אני הולך להסתובב לי עם תיק בגודל שלי במקום תיק קטן של מדי ב'.