בעקבות שיחה עם סודיום ישבתי לי עכשיו על המחשב ותרתי אחר תמונות שלי.

מצאתי כאלו במעמקי המחשב, הרי ידוע לכולם שאני לא מצטלם.

הן היו ישנות. הן היו מלפני שנה וחצי שנתיים.

הייתי שמן. נראתי נורא.

אני עדיין נראה נורא.

לא פלא שאני לא רוצה שיצלמו אותי.

לא פלא שאין לי כמעט תמונות עם בויפרנד, אם בכלל.

אני זוועה.

ישמרני סנטה יש לי בחילה.

אני בטוח שאנשים יגידו שזה מטופש כי אני כבר לא נראה כך. אני נראה טוב יותר, כי אני רזה.

אבל זה לא משנה.

כי זה עדיין אני.

אותו יצור.

המון השתנה, המון. בכל זאת, שנתיים.

אבל עדיין,

אולי הייתי צריך להמשיך להסתתר מאחורי הפרגוד ולעולם לא לצאת החוצה.

יש לי קצת ביטחון עצמי. ובשביל מה?

הרי זה לא שאני גבוהה יותר או משהו כזה, פשוט רזיתי.

מזמן לא חשתי כזה פרץ של סלידה כלפי עצמי. אני שונא את עצמי, כמעט ושכחתי את זה.

אני חייב להפסיק לאכול. זה ממש לא פיתרון, להמשיך והלתקיים. כאילו זה גם עוזר במשהו.

כמעט והכל סתמי.

היה לי אבט"ש טוב. היה לי אבט"ש מעולה.

בדיוק אבל בדיוק עד יום שבת. אבל אני לא רוצה לשבת בעוד מספר ימים או חודשים, אם במקרה ויצא לי לקרוא פה ולהיזכר בזה. להיכנס לדיכאון ולראות איך כמעט ואיבדתי את עצמי, שפיותי, ביטחוני במערכת, הערך שלי בפני העולם ולבסוף, קיצוני ככל שזה יהיה, את חיי.

אירוני בהתחשב שזה מה שכולם אמרו לי, אירוני לשם הבסיס שאבטחתי בשבוע הזה, אירוני שחשבתי שאני בעל העדפה בצה"ל בשל התבלטותי.

אז כן, אני בולט, אי לכך ובהתאם לזאת זה מושך אלי יותר מדי אש מיותר מדי אנשים.

וכמו שאמרתי, היו לי ימים טובים ומעולים. וכדי שאני לא אשכח את אותם הדברים גם כתבתי פה קצת (ולכן כדאי להיות מנוי לבלוג הזה מאחר כשאני כותב מהפלאפון, מה שקורה כשאני בצבא, ואני בצבא רוב הזמן, וזה לא ממש מודיע לעולם מלבד לאותם בודדים) והוספתי נקודות, כהרגלי שנעלם לי קצת, בפנקס היקר שאני מסתובב אתו כל הזמן.

מאחר ואספתי את מיטב הצחוקים והבידורים בפנקס על מנת להעלות על הרשת כאן, כאות מסנטה וכהוכחה לטבעי המרהיב,

שכחתי את אותו הפנקס בחולצה שהחלטתי לא לקחת אתי הביתה. אבל העיקר שלא שכחתי לכתוב, נכון?

מה שכן, אני אנסה להיזכר באותם דברים טובים כי באמת היה מצחיק.

כמו שכתבתי באחד הפוסטים, היה לי משעמם, היה לי טוש והיה לי בוטקה. אי לכך ובהתאם לזאת גם אני השארתי את חותמי עליו. למרות שכשאני חושב על זה עכשיו, אני לא חתמתי. חבל.

כדי שלא תצטרכו לבזבז אפילו קלוריה אחת על לינק לפוסט המדובר, אכתוב כאן את פניני החוכמה שכתבתי אז:

"יחי טרופמלדור!

'טוב למות למען ארצנו!'

גם אם זה משעמום"

"גולדה אנחנו זוכרים אותך!"  יש לי קטע עם גולדה.

"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. מה שהורג אותך, מחשל את אמא שלך. מה שהורג את אמא שלך, נותן לך חופשה מיוחדת."

"כל הזין חמש אצבעות על ידית אחיזה- מיקי מאוס"  (כי יש לו רק 4)

"אליזבת השנייה תעשי לי שניצל"

"מרי אנטואנט חתיכה!" תחשבו קצת.

וגולת הכותבת עד אז- "אני רוצה גוייבה" על השער.

כמו כן זה נמשך, הרי השבוע עצמו המשיך ובטח גם כתבתי דברים רק שפתאום עכשיו אני לא זוכר מה הם -.-"

כמובן שהיו גם קטעים מצחיקים אחרים למשל כשהקצין תורן ניסה לתפוס את המש"ק דרך המירס כשכולם שמעו. זה הלך בערך כך:

קצין תורן: "משק מקצין תורן."

מש"ק: "-"

קצין תורן: "משק מקצין תורן..."

משק: "-"

קצין תורן: "משק מקצין תורן!"

מש"ק: "-"

אז אני עליתי על השיחה שלהם: "מש"ק מש"ג"

מש"ק: "כן?"

חא הוא אהב אותי יותר!

היה גם את הקטע עם הבדיחות, שמרוב תשישות הרסתי כמו עם הבדיחה האחרונה של "מה זה מתחיל בז' נגמר בנ' לפעמים ארוך ולפעמים קצר? זין!" כשהתשובה היא זמן.

הייתה לי עוד אחת כזו.

"למה אשכנזים מצליחים יותר? ככה."

וגם "רוסי, פולני, אמריקאי, ערבי, אתיופי, הודי, רומני, רוסי, סיני, ישראלי, מרוקאי, תמני, פרסי ואנגלי נכנסים למטוס. הדיילת רואה אותם ושואלת 'לא הגזמתם בבדיחה?'"

ולפני שאני שוכח עוד אחת: פרסי נוסע במונית לאילת. עזבו אילת, נוסע לבסיס שלי. פתאום במדרונות של מצפה רמון (איזה סוריאליסטי אני, אה?) הנהג מגלה שאין לו ברקסים ומתחיל להידרדר לכיוון הצוק. הפרסי צועק לו "עצור, עצור, עצור!" הנהג עונה לו שאי אפשר כי הלכו לו הבלמים, הפרסי עונה לו: "לא, עצור את המונה! %$#^#$".

בשישי מלבד היותנו אוכלים בסוכה את ארוחת הערב שלנו, החלטנו להראות עוד יותר שאנחנו יהודים וקבענו שאנחנו נברך. קם רוסי, גאה ובטוח בעצמו לקדש על הלחם.

רוסי: "ברוך אתה ה' אלוהינו אשר מוציא מלח מן הארץ"

כולם מלבדי: "אמן!"

אני: -.-"  דפ"ר....

ובלי קשר להומור והכל, התברר לי ע"י שיחה פתוחה עם חבר טוב שלי שיש בחור שמנסה לפתות אותי. אבל אני כל כך לא קשור למציאות ורגיל שלא נמשכים אלי שאני לא יודע לקרוא רמזים. ברורים ככל שיהיו.

אותו בחור ישן במיטה מעלי. תמיד כשהוא היה נכנס אחרי שמירה ורואה שאני ער הוא היה מתפשט ונשאר בבוקסר, כששערות הערווה שלו בולטות יתר על המידה. כך זה נמשך מס' ימים כשאני מתעלם ותוהה לעצמי למה האידיוט הזה לא מרים את הבוקסר. כי נו, למה שאני אחשוב שזה קשור אלי?

אחרי שדיברתי עם אותו החבר וסיפרתי לו על זה, רק אז התחילה להתחלחל לתודעה שלי שאולי באמת הבחור עושה לי טיזינג, אבל התעלמתי מכך ואמרתי שזה בלתי אפשרי.

טוב, זה אפשרי ועוד איך מה שאומר שאני סקסי על מדים ורובה. עם אפוד וקסדה כשאני מזמר לי את השיר של שאלתיאל קוואק.

זה קרה בשישי, כשכולם ישנו. קמתי אחרי קריאה בחומר הלמידה שלי לקצונה לשירותים. כשנכנסתי לתא שמעתי מישהו נכנס ודופק על הדלת כששואלים מתי אני מסיים, אמרתי מיד כשאני לא מבין למה הבחור, שזהיתי שזה הוא, לא נכנס פשוט לתא שליד שדי פנוי. כשיצאתי הוא היה ליד הכיורים ואני גם ניגשתי לשטוף את ידי ולאחר מכן לסדר את המכנס שינוח על האגן שלי ולא כמו יצורים שיגיע לי לחזה. הוא, כהרגלו, היה בבוקסר החושפני שלו. כשאני מסדר את עצמי קלטתי בזוית העין, כי בכל זאת הוא היה 30 ס"מ ממני, שהוא מוריד עוד יותר את מפלס הבוקסר שלו. אבל ממש. כלומר, זה היה נראה כמו הרקדניות הברזיליות ששמות מדבקה על הפיטמה ו-וואלה, הן לא ערומות.

אבל זה אני, אז לא ייחסתי לזה חשיבות ורק אחרי שיצאתי מהשירותים כששמתי לב שהוא מצפה ומחכה לתגובה כלשהי ממני, נפל לי האסימון.

דאמט בחור תגיד תודה שאני לא קולט רמזים למה הייתי תופר לך את הבוקסר מהביצים ישר אל האף.

כן טוב, שכחתי מה רציתי לכתוב.

פשוט הלכתי לאכול.

והאמת, למרות הכל, אני שמח שיצאתי לאבטש.

רזיתי ב4 קילו. מר-היב.

אגב,

בויפרנד אמר לי בתחילת השבוע שהעיצוב מזעזע. הוא שאל למי נתתי לעשות את התאמת הצבעים. בבושה אמרתי שזה אני.

אתמול הלילה התחיל ב00:00 בצ'ייסר של רד לייבל.

היום בבוקר מצאתי את עצמי בתוך מיטה לא שלי בחדר לא שלי מחוץ לעיר שלי בין בחור לבחורה כשאני לבוש או יותר נכון לא לבוש, בבגדים לא שלי.

כשהרמתי את ראשי אל מעל קו האופק העכוזי של הבחור ראיתי את הבגדים של שלושתנו זרוקים לכל עבר, כשאחת הגרביים שלי נמצאת באחד המדפים הגבוהים יותר של הספרייה.

בדקתי את הפלאפון אשר נמצא זרוק על השולחן בין המקלדת, העט ובקבוק הקוניאק. לא היו הודעות או שיחות מבויפרנד.

שפשפתי את עיני וקמתי מהמיטה לעבר השירותים.

פתחתי בערך כל דלת אפשרית עד שמצאתי שירותים. בשביל רגעים כאלה צריך לשרטט לכם על היד את הדרך לשירותים, לפני שאתם צוללים לתוך מיטה.

הסתכלתי במראה ושוב אמרתי לעצמי, כמו כל פעם שאני שותה וטועם אלכוהול חדש, "אני שונא לשתות."

חזרתי לחדר ואספתי את הבגדים שלי לערמה.

היה לי חול על המגפיים לכן הנחתי שהיינו בים. ואז נזכרתי, שכן, היינו בים. ב2 בלילה. ואני שונא את הים.

הסתכלתי על המגפיים שלי וכמעט שבכיתי. הלכו לי הנעליים.

אז, היה קר. כשהחכמים החליטו שהולכים. ששניהם השתכשכו במים וניסו להשפיע עלי להיכנס.

"אבל תראה איזה יופי אור הירח על המים", היא אמרה והוא חייך אלי כשהאור עצמו מנצנץ על גופותיהם הרטובים.

נכנסתי.

ואני לא מבין איך, הרי הבגדים שלי יבשים.

ואני זוכר, שכשיצאנו ראינו רכב תקוע. אני והבחור הלכנו לעזור להם.

הייתה שם עוד בת. הכנסנו אותה לרכב ואמרנו לה לשים על רוורס וגז. גם ווידאנו שיש לה רישיון.

לקח לנו יותר מדי זמן ויותר מדי כח לגרור את הרכב החוצה. מה שהיה נוראי כי הייתי קפוא ומלא בחול.

לבסוף, כשנייה לפני שסיימנו שמתי לב,

"איזה בת סתומה! למה לעזאזל לא הרמת את האמברקס?!"

העיקר יש לה רישיון.

כשישבתי לי שם על הרצפה מתחיל להיזכר מה עבר עלי בערב, ומנקה את המגפיים שלי כמו שמנקים גופה לקבורה העכוז של הבחור זז והוא התעורר. עיניו נפקחו לאט וכשהן נחו עלי הוא חייך חיוך מטופש של ילדים.

"בוקר טוב"

הוא התרומם והשמיכה צנחה מפלג גופו העליון המנופח. הוא סובב את ראשו לכיוון הבחורה וכיסה אותה לאחר שהיא משה קצת וחצי מערומה נגלה.

"הפטמות שלך עדיין כואבות מאתמול?", שאל.

במבט מבולבל שאלתי אם הן אמורות להיות. הוא החזיר שכן מאחר ושלו עדיין כואבות ואני הייתי עליו יותר. המשיך ואמר שאני חייב לו מסאג'.

קמתי מהרצפה והתיישבתי על בטנו השטוחה.

"אני רוצה קפה", אמרתי והוא הלך ועשה.

שתיתי את הקפה בגינה הירוקה, נהנה מהריחוק מהעיר ומציוץ הציפורים.

אז, כאילו העולם עשה לי "נה" אחיותיו והוריו יצאו עם ארוחת בוקר וערכו את השולחן לכולנו.

התיישבנו כולנו, גם הבחורה שהייתי אתנו במיטה, והתחלנו להעביר מאחד לשני את הכל.

הרוב פסח עלי.

תמיד אנשים נכנעים ושואלים אותי בפשטות מה אני רוצה, יכול ובא לי לאכול. אם הם מציעים, לרוב אסור לי.

כשסיימנו לאכול עזרתי בניקיונות כשהמארחים נועצים בי מבטי חוסר הבנה.

לבסוף אספתי את דברי וביקשתי ממנו שיקפיץ אותי הביתה.

לילה מוזר. אני עדיין מבולבל.

ממחר אבט"ש. אושר.